שלום וברכה!
אני יודע שזה קצת ארוך וקצת כבד (קולה 1800 מילים, קטן עליכם, ובכל זאת, יש שם גם בדיחה...), ולמרות זאת הייתי מאוד רוצה לפרסם כאן קטע שכתבתי, כיון שאני חושב שיש חשיבות עצומה לדברים ולהפצתם, וכיון שבין מטרות הפורום נמצאים 'הרהורים ברומו של עולם', ראיתי לנכון לכתוב כאן את הדברים.
הקדמה קצרה: למרות הצגת הדברים הקלילה והעליזה הדברים דלקמן נכתבו בדם ליבי ממש, וכל שורה מתייחסת לפחות למקרה אחד שהייתי מעורב בו או נתקלתי בו אישית.
אשמח מאוד מאוד מאוד מאוד לתגובות עניניות, ומי שסבור שהדברים נכונים אשמח מאוד אם יפיצם במקומו ושעתו.
תודה מראש על הטרחה לקרוא, ועל התגובות!
בס"ד
דבש מצאת – אכול דיך, פן תשבענו והקאתו
יראתי בפצותי שיח להתחיל, וחשש גדול אוחז בי בכותבי שורות אלו, כיון שעלול מאוד שישתמע ממאמר זה איזה זלזול קל ח"ו בכבודו של הגראי"ה קוק זצ"ל או בכבוד ממשיכי דרכו שליט"א, ועלול אני להיתפס חלילה בעוון המבזה ת"ח שהוא אפיקורוס ואין לו חלק לעוה"ב רח"ל.
ואעפ"כ, אני כותב. אני כותב לא מפני שיש בי כח לכתוב, אלא מפני שאין בי כח לחשות עוד.
ולפני שאשב באימה ואפתח בשמעתא, אזכיר מילתא דבדיחותא: בא' מישיבות המגזר העביר רב פלוני שיעור בענייני המשיח. "מרן הרב זצ"ל אומר שרבי עקיבא חשב שבר כוכבא היה המשיח, אבל הוא טעה", "מי טעה?!" התפרץ נזעם אחד התלמידים, "רבי עקיבא" ענה לו הרב, "אה, אז בסדר"...
לדעתי בדיחה זו איננה מצחיקה כלל ועיקר, היא די עצובה. היא עצובה מפני שהיא משקפת מציאות ההולכת ומתעוותת לנגד איננו, ואחריתה מי ישורנה.
אבהיר באופן חד משמעי: אינני בא ח"ו להמעיט ולו בכהוא זה מערכו של מורנו ורבנו קדוש ישראל הגראי"ה קוק זצ"ל, שודאי היה מגדולי ענקי הדורות האחרונים, ופשוט שאיננו מגיעים אפס קצהו מערכו. הבעיה אותה אני רוצה לנסות להעיר היא חריגה מגבולות.
הרב קוק היה גאון עצום בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, חסידא ופרישא, ובעל מידות נאצלות. אבל הרב קוק, כמו החזו"א, הגר"א, הרמב"ם, רבי עקיבא ועוד היו בני אדם.
כמובן באמירת 'בני אדם' אינני בא להשוותם אלינו, יפה ידועים לי דברי חז"ל דאם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. כוונתי היא: בן אדם – לאפוקי אלוקים. ולצערי הרב, צריכא למימר.
רבותי! יצאנו מפרופורציות!!!
איך ייתכן שיש ישיבות שאין בהם לא סדר הלכה ולא סדר מוסר, אבל יש שני סדרים במה שמכונה 'אמונה'?
(דרך אגב, במשנ"ב נפסק (סי' קנ"ה וסי' א) שכל יהודי חייב ללמוד בכל יום חמישה דברים: תנ"ך, משנה, גמרא, הלכה ומוסר. אמונה לא מוזכרת כמקצוע בפ"ע).
לא היתה כזאת בישראל מעולם! גם בישיבתו של הגר"ח מוולאז'ין שהיה בקי גדול בתורת הסוד ותלמידו של הגר"א לא העבירו כל יום שיעור בכוזרי (-"עיקרי אמונת ישראל ויסודותיו תלויים בו"), ובודאי שלא בדברי הרב קוק.
כן, אני יודע כמה מצוות מנה הרצי"ה שעובר עליהם מי שאינו מאמין ומתקיימים בלימודי האמונה, ובכל זאת – האם חייב אני לסבור כדברי מו"ר הרצי"ה? האם אינני יכול להתבונן ולחשוב בעצמי ואולי להגיע למסקנה מהתבוננותי שנראים לי יותר דברי גדולים אחרים וצדיקים לא פחות שלא אחזו בשיטתו?
אני מסכים שחשיבות האמונה עצומה, אבל אינני מאמין שאני אינני מאמין.
איך ייתכן לומר שמי שלא לומד 'אמונה' כל לימוד התורה שלו לא שוה והוא כמעט ככופר גמור (משפט ששמעתי מרב מסוים)? לימוד התורה של הרב שך לא היה שוה? החזו"א היה 'כופר' ח"ו? איך אפשר לשמוע משפט שכזה ולהשאר שלווים??!!!
ומה דינם של הרשב"א והריטב"א, שהיו לא רק לפני הרב קוק אלא גם לפני הרמח"ל והמהר"ל, וקשה להניח שלמדו בעיון את דבריהם, האם גם הם בגדר הנ"ל ח"ו?
(וכן אני יודע מה שאומרים ש-'הם המסכנים היו בחוץ לארץ, אבל אנחנו דור הגאולה דור הרבה יותר גבוה (לא בלזול ח"ו, כננס ע"ג ענק), ואנחנו צריכים / מסוגלים להגיע לזה'. ואם אני לא מרגיש ולא מבין כלל מה הצורך? אתה באמת מאמין שבשמים יתבעו אותי על שלא השתתפתי בשיעור השבועי באורות התחיה? ומדוע שאר גדולי דורנו לא חשו בצורך הזה? אולי זו דעת יחיד, דעת הרצי"ה, וכל אחד אמור לבחון בעצמו, (ולא להתחנך לדקלם זאת כרובוט) האם זה נראה לו ומתאים לו? ומה עם 'ותן חלקנו בתורתך'?)
האם באמת התגאינו כ"כ לומר שהגרי"ש אלישיב או הגר"ע יוסף שליט"א או להבחל"ח הרב אליהו זצ"ל או החפץ חיים, או המג"א וכו' אמונתם לא היתה שלימה כאמונתנו? (וה"ה להג"ר אלחנן וסרמן הי"ד!).
בחור שיושב ושוקד על תלמודו בחמשת הדברים שכן מחויב בהם, והוא גם למד פעם נפש החיים עד מקום שיד שכלו מגעת, ועבר על הכוזרי עם חברותא, אינני סבור כלל שחסר לו משהו שאמור להפריע לו. אינני סבור שהוא גורם להקב"ה פחות נחת רוח בשל העובדה שלא למד במשך שנה לעומקם את מאמר הדור או הצמחונות, ואף לא את אורות התורה או אורות ארץ ישראל. אני לא מאמין בזה.
האמת צריכה להיאמר: אכן היו מרבותינו שכתבו ספרים בענייני אמונה והשקפה, אך הספרים הללו היו מיעוטא דמיעוטא מארון הספרים היהודי, ובד"כ נועדו לענות על מצוקות ושאלות הדור מול המסיתים והמנגחים.
פשוט הוא שכל יהודי מחויב ללמוד ולידע את עיקרי אמונת היהדות בתמציתם שיאמין כפי שרוצה הקב"ה שיאמין ולא יהיה כופר ח"ו (כגון כפי שמתומצתים בהקדמות הרמב"ם למשנה ולפרק חלק וכד'), אך כל שמעבר לזה הוי תחום מסוים בתורה, שמי שחשקה נפשו בזה - ירחיב ויעסוק בו, אך א"א לחייב או להדריך ציבור שלם שכולם מוכרחים ללמוד עניינים אלו לעומקם ולרוחבם. ובפרט שבד"כ המונח 'אמונה' בישיבותינו כולל מקבץ ספרים מצומצם מאוד, שלא כוללים למשל את אמונה ובטחון לחזו"א, או מכתב מאליהו, או ספרי הרב פינקוס וכד', שמי שלומדם אינו יוצא יד"ח לימוד אמונה כלל. עוד יש להעיר, שהגדרת 'לימודי אמונה' היא ע"פ המאמר ולא האומר, ולכן מאמרי השקפה, או הדרכה פרטית שאיננה אקטואלית כ"כ, שירים, איגרות פרטיות וכד' בדרך כלל אין כל קשר ישיר בינם ובין לימוד אמונה.
איך נולד הביטוי 'הש"ס הלבן'? האם מצב זה תקין?
ללמוד ולנתח כל פסיק וכל שיר, להעביר שיעורים באגרות הראי"ה. להתוכח שעות על שעות אם עיקר הדגש בפסקה פלונית הוא כזה או אחר. אני רואה את כמויות הזמן העצומות שבחורי ישיבות רציניים ונבונים מקדישים ללימודים הנ"ל, ולבי דואב. אינני בא לומר שאין שום חשיבות ב(חלק מ)דברים אלו חלילה, ודאי האגדה גם היא חלק בתורה שבע"פ, וגם היא נמצאת בש"ס, אך בין זה לבין היחס בכמות ובאיכות שמוקדש לחלקים אלו (או למה שנחשב משום מה כשייך להם) כיום אין שום יחס כלל.
מדוע צריך להעביר שלושה שיעורים על כל חצי משפט בדברי הרב קוק (ואין זה משנה אם זה באורות, בעין איה, באגרות, או בשיריו)?
מדוע ייתכן שהרמב"ם טעה, ייתכן שהגר"א טעה, ייתכן שהשו"ע טעה, ורק הרב קוק לא ייתכן שטעה?
אין זה כבוד תלמידי חכמים, או כבוד רבו המובהק, זוהי הגזמה פראית. גם הגר"ח מוולאז'ין תלמידו ומעריצו של הגר"א מוילנא כותב: "הלא אני הקטן שמשתי את הכה"ג נ"י בהיותו במדינתינו. ומחויבני בכבודו ומוראו כמורא שמים על אחת כמה וכמה. אבל אני שומר פי התלמוד הקדוש שהורנו הדרך הזה ...דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. ...וכבר הוזהרתי בזה מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א נ"ע מווילנא. שלא לישא פנים בהוראה".
מדוע אם אני מחשיב עצמי לתלמידו הרוחני של הרב קוק לא ייתכן שאתקשה בפסק מסויים שפסק, ושומה עלי לומר שהלכה כמותו בכל מקום בלא התבוננות והפעלת השכל הביקורתי (אשר מופעל היטב בקוראי לדוגמא את דברי החזו"א). וכי זו היא דרכה של תורה? וכי כך אנו רואים בגמרא, או שבן חולק על אביו ותלמיד על רבו במקום שלא נראים לו דבריו? וכן, יש מציאות שלא נראים לו דבריו, כי הוא הפעיל את שכלו, והקב"ה נותן לכל אחד ואחד את חלקו ואת אופן ההבנה המיוחד שלו בתורה. וגם בענייני השקפה – מדוע ייתכן שר"ע טעה והרב קוק מעולם לא טעה? מדוע לא ייתכן שבעניין מסויים אזדהה ואבין יותר את מה שכתב ה-'מכתב מאליהו' מאשר מה שכתוב במהלך האידאות?
אינני מבין את המושג של 'לעשות לך רב במחשבה', זה נגד גמרא מפורשת:
"והיה כעץ שתול על פלגי מים - אמרי דבי ר' ינאי: כעץ שתול ולא כעץ נטוע (ופירש"י: "שתול - נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע - מעיקרו ולא זז משם לעולם כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד"), כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם ...הני מילי סברא, אבל גמרא - מרב אחד עדיף, כי היכי דלא ליפלוג לישני" (ופירש"י - "שלא יתחלקו הלשונות דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא והאי גריס לה בלישנא אחרינא וחדא מילתא היא"). וע"ע בדברי הרב קוק בעולת ראיה ח"ב עמ' ש"ל גבי 'ת"ח מרבים שלום בעולם'. (ומה שאחז"ל 'עשה לך רב והסתלק מן הספק' הוא דוקא בענייני הוראת ההלכה, כמש"כ כל מפרשי המשנה שם, דדמיא לגמרא, שלא ינהג כב' קולות או חומרות סותרות).
אחרי שכמעט כל החסידויות נפטרו מזמן מרוב המאפיינים שעוררו עליהם את התנגדותם של הגאון החסיד מוילנא ועימו רבים מגדולי הדורות שעברו, צומחת אל מול עינינו סופר-חסידות, ההולכת בדבקות ובעיניים עצומות אחרי כל משפט שאמר או לא אמר רבה שנפטר. מספיק לומר 'הרב קוק אמר' ומיד נהיה המשפט אמת מוצקה שאין לערער או אף להרהר אחריה (מזכיר קצת את משחק 'הרצל אמר' של הילדים...).
איך זה שיוצא לאור ספר כמו 'חדריו' ונמכר כ"כ הרבה? האם לא מתפתח כאן פולחן אישיות מוגזם?
מדוע הצעת שידוך חוזרת ריקם כי 'הבחור לא מספיק קוקני"ק'. את באמת חושבת שזה משנה אם הבחור למד 20 עמודים או 300 עמודים באגרות הראי"ה (בדידי הוה עובדא)?! אם השקפתו זהה לשלך בכל הנושאים החשובים, ואם הוא מעריץ את הרב קוק בדיוק כמוך, מה אכפת לך שהוא מקדיש יותר זמן ללימוד גמרא והלכה? במוסדות מסוימים במגזרנו, בנות מתוכנתות להעריך רק אדם שכל מילה עשירית שלו היא 'הרב זצ"ל', לא שיש להן שמץ של מושג בתורת הרב עצמו, אבל היא עם בחור שאיננו 'קוקני"ק' (אף שבקי פי 5 ממנה בתורת הרב) – איננה מוכנה אף להתחיל להיפגש.
מדוע שמיניסט צריך לקבל שיחה של שעה מראש הישיבה התיכונית שלו כדי שלא ילך חלילה לישיבה שאין בה מספיק דגש על תורת הרב קוק ('רק' שיעור שבועי קבוע בזמן השיעור בעיון המיוחד לתורת הרב, ועוד כארבע או חמש שיעורי רשות שבועיים שמי שרוצה נכנס אליהם)?
כמה מהבחורים הדבקים בתורת הרב קוק בחרו בו בעצמם מבין כל שלל השיטות, וכמה מהם אולפו לחשוב כך קודם שהיה סיפק ביד שכלם לבחון בעצמו את הדברים, וככל הנראה לעולם לא יבחנו אותם אובייקטיבית באמת?
ואילו היה הענין מסתכם באותם זמני-עתק המושקעים בלימודים אלו – אולי החרשנו (אף שכואב הלב על בחורים שיכלו לסיים את הש"ס ובמקום זה יודעים לצטט בדיוק מה כתוב בכל שורה בחזון הצמחונות). אך דא עקא, שמלבד אותו ביטול תורה בכמות ובאיכות, בחורים צעירים מחויבים (ע"י האוירה החברתית) לשבת ולשקוד בדברי הקודש של הרב קוק שלא מיועדים כלל לרמתם. הם לא באמת מבינים מה שהם לומדים או מה שהם אומרים, הם לומדים לדקלם כתוכי את הקטעים הנכונים. אבל הדבר הזה משפיע על כל הלך החשיבה. נתקלתי בלא מעט בחורים שאם תהיה כן עם עצמך תודה שלא באמת הבנת מילה אחת מהדבר תורה שאותו בחור אמר על פרשת השבוע. הקושיא בד"כ לא קושיא, והתירוץ עשיר במושגים ערטילאיים וגבוהים ולא מובן כלל. ובדרך כלל, אם בעל הדבר התורה היה אף הוא כן עם עצמו, יוכל אף הוא להודות שבעצמו לא באמת הבין דבר ממה שאמר. השכל מתרגל 'כאילו' להבין דברים. דברים שהבנתי-פחות-או-יותר-מה-הוא-רוצה-בעצם-לומר, נחשבים לדברים שהבנתי לאשורם, המילה 'בחינת' חסרת הפשר מופיעה יותר ויותר, ובסופו של תהליך ישנם אף כאלה שהדברים לא נעצרים אצלם בתחומי המחשבה, דרשנות ופרשת השבוע אלא עוברים לתחומי הגמרא וההלכה (ובלשון יותר מעודנת: השכל שמתרגל ללמוד בדרך הרמז והסוד, מתקשה לבצע את המעבר בעת לימוד דברים שצריך ללומדם קודם כל בדרך הפשט והדרש). השכל מעופף, ישרות השכל נעלמת והולכת, והיה העקוב למישור. (וכי לחינם יצא לכמה מטובות ישיבותינו שם של 'רחפנים' ו-'מעופפים'?).
נפוצה מאוד התמונה המראה את פניהם של רבותינו הגראי"ה והגרצי"ה קוק זצוק"ל, כשמעליהם דבריו של בעל השפת אמת זצ"ל "יש נשמות שהם כלים לקבל האור, ויש נשמות גבוהות שהם בעצמם האור". רבותי, תתבוננו רגע בדברים! 'הם בעצמם האור' – לי זה לא מזכיר דברים חיוביים! ומי קבע שדוקא מו"ר הגראי"ה והגרצי"ה בם נשמות גבוהות שהן אור עצמי?
דברי השפ"א נאמרו על מרע"ה, עליו נאמר הפסוק 'ותחסרהו מעט מאלוקים', אך אין עוד שני כמשה רבינו, לא היה ולא יהיה!
אדגיש שוב שאינני בא חלילה להמעיט מערכו העצום של הראי"ה קוק, אני רק בא להציב מראה אל מול פנינו ולקרוא למחשבה משותפת: האם באמת כך ראוי? האם לא נסחפנו??
