מפאת קוצר הזמן רק אגיב כאן על מס' נק'

1. אני לא חושב שמישהו טוען שהרב זצ"ל היה חף מטעויות הוא היה בן אדם ככל הגדולים האחרים שציינת.

2. אני לא מכיר אף ישיבה שיש בה שני סדרי אמונה. גם לי זה נשמע מגזם אבל אם אכן יש ישיבה שכזו קטונתי מלחלוק על שיקוליו של ראש הישיבה ההיא.

3. יש אכן ישיבות (ומעולם לא נמניתי על תלמידיהם) שנותנים דגש רב על לימודי האמונה בהדגשה על תורת הרב זצ"ל. זוהי דרכם החינוכית והתורנית ואני לא חושב שמי מאיתנו גדול מספיק על מנת לחלוק על דרך זו.

4. לימודי האמונה שלנו לא באים להמעיט כהוא זה מגדולי הדורות האחרונים שלא עסקו בזה. אנחנו דור שזקוק ללימודי האמונה באופן הזה והדורות הקודמים היו מספיק גדולים ולא הזדקו לזה.

5. אני חושב שקצת הגזמת בתיאורי הפולחן האישי. אני לא מכיר אנשים שמקצינים עד כדי כך ובמיוחד התיאור שאמרת לגבי שידוך. אם התיאור הוא אמיתי ולא עיוותת אותו הרי שהבעיה בבחורה הספציפית הזו ולא באף אחד אחר.

דבר אחרון. יישר כח שלמרות שעסקת בנושא רגיש לא נגררת להשמצות ועלבונות וכתבת את הדברים בזהירות ובצורה מכובדת.

קודם כל תודה רבה מאוד על התגובה העניינית המכובדת והמכבדת.

ולעצם הדברים:

1. את הבדיחה שרשמתי לא אני המצאתי, היא די נפוצה והיא צמחה על יסוד מסוים. דע לך שכל שורה שכתבתי נכתבה בעקבות מקרה אחד לפחות בו הייתי מעורב אישית או שאני מכיר אותו אישית. כדוגמא בלבד לנקודה זו אם תרצה כתוב לי ואפנה אותך למאמר שכתב רב נחשב בציבורנו, שם מתכחש למציאות שוב ושוב באופן מעורר השתאות ממש וכותב דברים שערוריתיים ממש כדי להגן על טעויות הסטוריות ועובדתיות מוחלטות וברורות שנפלו בדברי הרצי"ה זצ"ל. (איני כותב כאן את שמו ואת המאמר מפאת כבוד ת"ח, וגם מה שכתבתי הוא די והותר, אך לא נותרה לי ברירה. מי שירצה יכול לכתוב לי ואשלח לו את המאמר בעילום שם הרב הכותב).

2. אני מכיר ישיבה כזו. כמובן, אינני מתכוון לשני סדרים מלאים בני כשלוש ארבע שעות, אלא לשני חלקים ביום המוקצים במיוחד לזה. (אם אני עדין זוכר במדויק: שלושת-רבעי שעה בכל בוקר וכשעה בכל ערב).

3. אמנם איני גדול דיי לשום דבר, אך כפי שציינתי במאמר אין צורך להיות די גדול כדי להקשות או להביע דיעה שונה (כמובן בכבוד הראוי) גם אם הדעה המקורית נאמרה ע"י מי שגדול מאתנו עשרות מונים. אדרבא, הכולא דעתו ושאלותיו עתיד ליתן את הדין (עיין בהקדמת הרב עובדיה ליביע אומר). זכותו וחובתו של כלאחד מאיתנו להקקשות ולשאול בכבוד הראוי, וגם גדולי האמוראים הצהירו שטעו, ולא לחינם אמרו קדמונינו 'קבל את האמת ממי שאמרה', ו-'מתלמידי יותר מכולם'. בנוסף לזאת - מאמר זה מופנה בעיקר לבני הנוער שיפעילו חשיבה בקורתית לפני שקופצים ראש לתוך הפס ייצור האחיד, ונוהגים וחושבים ומדברים כפי שהחברה מכתיבה. וכמובן, אינני אומר קבלו דעתי ורק אני צודק, אדרבא, אם ראשי ישיבות יכולים לטעות על אחת כו"כ וק"ו בן בנו של ק"ו שאני מוחזק שאטעה, ובדיוק לשם כך אני מציג את הדברים לקבלת ביקורת מהרבים, ואתה כראשוןשבהם קבל שוב הכרת תודה וישר כח ממני.

4. כתבתי את הדברים ברמז אבל שמעתי מרב נחשב לענייני אמונה ביטויים חריפים מאוד כלפי מי שלא למד אמונה. 

הטענה כאילו אנחנו צריכים יותר אמונה מדורות קודמים עקב קוטננו  היא טענה שלא זכיתי לשמוע מעולם (בדרך כלל הנימוק הוא כי אנו בדור הגאולה או בארץ ישראל), ומכל מקום טענה זו צריכה הוכחה. אני טוען שאף שלא מלאתי כריסי עד להתםפקע במה שנקרא 'אמונה' אינני חש כל חיסרון בעצמי או בעבודת השם שלי בעקבות זאת.

כמו כן, עדיין אין טיעון זה עונה על טענותיי כלפי מה נכנס בגדר 'אמונה' (דברים שלא קושרים) ומה לא נכנס משום מה (דברים שכן קשורים).

5. כאמור לעיל, אינני חושב שהגזמתי במשהו, וכל שורה נכתבה בעקבות מקרה אחד לפחות שהייתי מעורב בו או נתקלתי בו. גם בנוגע לשידוך - שידוך מסויים ששידכתי נפל במוצהר מסיבה זו, ואני מכיר עוד כמה וכמה מקרים כאלה (במוצהר או יחד עם סיבות נוספות), ובתור מי שמשתדל להציע שידוכים ומתקשרים אליו כדי לברר על חברים - זו אחת השאלות הראשונות שנשאלות ואחד המסננים הראשונים של בחורות/משפחות קוקניקיות (כן: לפעמים כשהאבא מתקשר לברר הוא שואל זאת (פעם אחרונה: שבוע שעבר). אני מתאר לעצמי מה יאמר אח"כ לבתו: תקשיבי, הוא בחור מהטובים ביותר בישיבתו, אך לא כ"כ דבוק בתורת הרב קוק", את המשך המשפט תשלימו לבד..). בדרך כלל אני יודע זאת ואני נמנע מלכתחילה להציע לבחורה שלמדה במוסד 'קוקניקי' מובהק בחוק שהוא 'קוקניק' מובהק קצת פחות. אני חושב שכל מי שבקי בתחום (ויש לו קשר גם עם בחורות קוקניקיות וגם עם בחורים פחות קוקניקים) יודע בדיוק על מה אני מדבר.

שוב תודה על ההערות, ואשמח לקבל נוספות!! 

1. נגד פולחן האישיות 

2. כנגד צדקת דרכו בכלל של הרב קוק בניגוד לחולקים עליו.

3. נגד השקעת הזמן בלימוד ספריו.

א. בנוגע לפולחן האישיות - יש אמת בדבריך. היהדות אינה מעודדת הערצה עיוורת וחוסר מחשבה עצמית, וממה שאני מכיר יש חלקים בציבור שלנו שנגועים בכך ולא רק כלפי הרב קוק אלא גם כלפי ממשיכי דרכו וד"ל...

ב. בעניין דרכו של הרב קוק- איני יודע מאיזה רקע אתה מגיע ומה הבסיס התורני שלך, אבל כיום כל אדם (אפילו לא ת"ח) שחי בעולם ולא בבועה מבין את גודל החידוש של הרב קוק ואת העובדה שכדי לשמור על חיים יהודיים דתיים בעולם המודרני חייבים את תורתו. זהו דבר פשוט וברור שלא כתוב בשום ספר אלא עולה מהחיים עצמם ומהאתגרים הרבים שהם מזמנים לנו. א"א להסתגר בתוך ד' אמות של הלכה ולטעון שזה מספיק - זה פשוט לא עובד.

ג. מתוך כך מובנת ההשקעה הרבה והמאמץ בלימוד ספריו ותורתו של הרב קוק. גם במחיר שתלמידים צעירים לא יבינו את העומק הנובע משם. בנתיים הרובד הרדוד שהם משיגים מחייה אותם ויום אחד הם יצליחו יותר להעמיק. 

לסיכום: נגעת בנושא רגיש ומרכזי בעולם התורה הציוני, כל מהלך בתחום הזה נשקל היטב ע"י הרבנים המובילים, יש מקום לביקורת אך קודם לכן כדאי להבין את המצב לאשורו.

קודם כל, יישר כל גדול על תגובתך.

וכעת לגופם של דברים ע"פ הסדר.

א. בנושא זה אנו מסכימים.

ב. גדלתי במשפחה דתית לאומית בגרעין תורני, למדתי בבית ספר ממ"ד ובישיבה תיכונית מקומית ( בה היו חברה דוסים יותר ודוסים פחות), וכעת אני אברך באחת מישיבות ההסדר. הרקע התורני שלי די טוב ב"ה. יש לי חברים וקרובי משפחה רבים בשאר ישיבות מגזרנו (כמו למשל מרכז, הר המור, בית אל, מצפה רמון, תל אביב, אור עציון, אלון מורה, וכו'). אני חושב שזה מספיק כדי להבהיר שאינני חי בבועה.

אני חושב שאני עצמי (ורבים שכמותי שאני מכיר) מהווים את ההוכחה הטובה ביותר שהטענה שכתבת כאילו 'אי אפשר בלי זה' היא פשוט לא נכונה. שמעתי ולמדתי רבות (טוב, הכל יחסי...) מתורת הרב קוק זצ"ל, ואינני מבין כלל מהו 'החידוש הגדול' שלו, ומדוע היום 'חייבים את תורתו', ובלי זה -'זה פשוט לא עובד'. אני ב"ה מתמודד יפה מול 'אתגרי החיים' בלי להיות בקי גדול או מתמיד גדול (או קטן) בתורת הרב קוק זצ"ל. [ושוב - איני בא להפחית מגדולתו בכהוא זה. אך אני מסתדר נפלא גם בלי להיות בקי כמעט בכלל ב-'מכתב מאליהו' ואינני חושב שזה מפחית מגדולתו].

במשפט אחד: ראיתי את 'תורת הרב קוק', טעמתי, הרחתי, ולא השתכנעתי כלל. אני עומד ומצהיר שאיננה חיונית כלל

כמובן אפשר לטעון שעשרות 'שעות הרב קוק' שצברתי אינן מספיקות, ואם הייתי לומד אל שעות הייתי מדבר אחרת, אך זו 'עדות שאי אתה יכול להזימה' ועל כן אין זה טיעון ענייני.

מכל מקום: אני טוען שאיננני רואה כל צורך חיוני בזה.

הבהרה: כמובן איני טוען שאף אחד לא זקוק לזה, אלא שאולי יש מעט הזקוקים לזה אך ודאי שלא כולם צריכים את זה, ולדעתי לרוב האנשים אין צורך בזה כלל, וודאי שלא בכמויות העצומות בהם מלעיטים את כולם בזה. אני סבור שאוירת הכפיה הזו איננה נכונה איננה הגיונית ואיננה תורנית.

ג. מתוך כך מובן שאני חולק גם על מה שכתבת בסעיף זה. אם אין בכך בד"כ צורך, אזי אין שום הצדקה לנזק הגדול שלענ"ד נגרם מכך.

ולגבי מה שכתבת בחתימת דבריך - סבורני שאני אכן מבין את המצב לאשורו, וזה בדיוק מה שהביא אותי לכתוב את הדברים הנ"ל.

עוד אציין שבמאמר הנ"ל ישנן טענות נוספות שלא הובאו בדבריך, אבל אני מסכים שתמצתת חלק גדול מעיקרי הדברים.

שוב תודה על התגובה!

י.מ.

אני לאומת עקיבא למדתי ולומד בישיבות מהסוג הזה ושומע את רבותי מסבירים את הדרך הזאת.

אני ינסה לענות במהלך אחד ולכן זה לא יהיה לפי הדר ששאלת. עמך הסליחה.

נתחיל מהבסיס המצווה הראשונה ב10 הדיברות ומתוך כך המצווה הראשונה שהרמב"ם מונה היא מה שמכונה "מצוות האמונה" לידע שיש מצוי וכו'" ספר שלם הרמב"ם כתב על זה בתוך ספר היד החזקה ועוד קרה לו בשם היומרני"יסודי התורה" היסודות.

גם הרמב"ן כתב הרבה חיבורים באמונה גם הר"ן(דרשות הר"ן) הרמח"ל(המון) והם רק הראשונים, לא כולל האחרונים.

מסכים איתך שיש ראשונים שלא עסקו בזה בצורה ישירה אבל הם לעומת זה עסקו בזה ממש על סדר החומש והגמרא. (לא כמוני לפחות שמגיע לאגדותות וחושב שזה סיפור לפני השנה..)

לכן הטענה הבסיסית לא מקובלת עלי.

לגבי העקרון השני שזה היחס לגדולינו הראי"ה והרצי"ה אכן אני חושב שהם היו ענקים אני לא יודע מה להגיד לך לגבי הפולחן האישיות המוגזם שעליו את מדבר אבל אני כן חושב שהם בסדר גודל אחר מכל דבר אחר.

כן הם היו ענקים! לפי מה אני אומר? 2 דברים: רבותי שכולם בעיני אנשים ביקורתיים במהות וחקרו והגיעו לאמת זאת(כולל רבנים שהתחילו את דרכם בישיבות חרדיות ומחיפוש אחרי האמת הגיעו לרב קוק, כך שא"א להגיד שהם לא בררו), ומלימוד שלי את דבריהם שאני רואה שוב ושוב את רמת הדיוק שלהם לגבי ההבחנות שלהם את המציאות ומבין עד כמה הם גדלולים.

לגבי שאלת המינון מסכים איתך שצריך מינון ולא להגזים(אבא שלי שלמד אצל הרצי"ה אומר משמו שגמרא זה בשר ואמונה זה יין, ואנחנו כבר יודעים מה קורה למי שרק שותה יין) אני כן חושב שפעמיים שעה זה מינון מצוין.

כי אכן מצווה כלכך בסיסית שהיא לידע שיש הקב"ה צריכה הרי ליבון לימוד ומחשבה. אי אפשר להגיע עליה 

מקריאה של הלכות הרמב"ם..

שוב תודה ויישר כח על ההתיחסות!

לעצם הדברים:

אם הבנתי נכון אתה טוען לדחות את [חלק מ]דברי בשתי פנים:

א. אין זה נכון שהדברים מיותרים או לא חשובים כ"כ כטענתי, כיון שמצות האמונה היא מצוה חיובית וחשיבותה עצומה.

ב. הצורה שהצגתי את הדברים כאילו לימוד האמונה לא היה נפוץ בקרב הראשונים איננו נכון, ולראיה הבאת כמה מקורות, וטענת שהאחרים עסקו בזה מתוך החומש והגמרא, ואנו אם לא יגישו לנו 'בכפית לפה' לא נעסוק בזה.

ולגבי פולחן האישיות כתבת שהראי"ה והרצי"ה הם בסדר גודל אחר מכל דבר אחר.

אני מקוה שהבנתי ונסחתי נכון את הדברים. אם לא - תתקן אותי. אם כן - אשיב עליהם בעז"ה:

אני חושב שהתיחסתי כמעט במפורש במאמר לכל שלושת הטענות, ואעפ"כ ארחיב כאן מעט יותר:

א. ודאי שאני מודה בגודל חשיבות מצות האמונה. טענתי היא בשתי פנים:

1.  מצוות האמונה לא כוללת לדעתי חיוב עיסוק כ"כ אינטנסיבי אלא שכל יהודי ידע ויאמין באמונה שלימה וחזקה בעיקרי האמונה. לשם כך אין צורך בשעתיים ביום אלא בהרבה הרבה הרבה פחות, והכל לפי צרכו ותפיסתו של האדם. או כמו שכתבתי - די לעבור על הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, או על ספר העיקרים וכד' כדי לקיים מצוה זו בהידור.

2. הגדרת לימודי האמונה בישיבותינו פגומה בשתי בחינות: האחד - היא כוללת המוני דברים שאין קשר בינן לבין מצות האמונה והכרת השם. (ובזה נכללים רובם ככולם של כתבי הרב זצ"ל. תסביר לי מדוע מי שלא למד חזון הצמחונות או מאמר הדור לא קיים מצות האמונה בהשם. זו השקפה ולא אמונה).

והשני - תוכן הלימוד סלקטיבי מאוד. דהיינו: בחור שלמד מכתב מאליהו ואמונה ובטחון לחזו"א בלבד אין זה נחשב שלמד אמונה כלל משום מה.

ב. אני מכיר את המקורות שכתבת ואעפ"כ עודני עומד בדבריי.

ראשית - אין כמעט קשר בין הלכות יסודי התורה להרמב"ם לרוב כתבי הראי"ה.

שנית - לא ידוע לי שהרמב"ן כתב 'הרבה חיבורים באמונה'.

שלישית - חיבורו של הר"ן הוא דוגמא מצוינת, זהו 'דרשות הר"ן'. כך עברה האמונה הנכונה דורות רבים, ע"י דרשות מעת לעת של גדולי הת"ח שבארו וחיזקו יסודות הדת. לא בלימוד ופלפול קבוע בישיבות.

כמו כן רבים מאוד מספרי האמונה האחרים העידו עליהם מחבריהם בראשם שנכתבו לתכלית אחת: לא להתפלפל או כתוצאה מחובת לימוד האמונה, אלא כדי להשיב לטענות הגוים כלפי היהודים שרופפו את האמונה אצל יהודים רבים, וכמשקל נגד נאלצו לחבר ספרים אלה. אלמלא טענות והסתות הגוים לא היו נצרכים לזה. קבוצה זו כוללת בין היתר את ספר הכוזרי ואת ויכוחי הרמב"ן ועוד.

גם אם נתעלם מכל הנ"ל - הבט וראה מה מספר הספרים שנתחברו בעיון הש"ס וההלכות ומה מספר הספרים שנתחברו באמונה, הלא ספרי האמונה אינם בטלים בהם בשישים אלא באלף לפחות!!

הטענה שהם שאבו את לימוד האמונה מהתורה והגמרא ואנחנו לא איננה מובנת לי. ראשית - אין לה שום בסיס להסמך עליו, ועוד - מדוע אתה מתיחס לאגדתא כסיפורים לפני השנה? כשאתה מגיע לאגדתא - פתח נא מהרש"א, עין יעקב, בן יהוידע וכו' ושאב גם אתה את שצריך. (אינני מפנה אותך לחידושי ההגדות להרשב"א כי אינני סבור ששם תמצא את מבוקשך, כיון ששיטתו שונה במקצת מזו של הבן יהוידע, וד"ל).

לגבי פולחן האישיות - לא כ"כ הבנתי מה אמרת. ודאי אינך מתכוין במה שכתבת שהם 'בסדר גודל אחר מכל דבר אחר' שהם גדולים מהאבות הקדושים, מן הסתם גם לא ממשה רבנו, אני משער שגם לא מהתנאים, האמוראים וכו', א"כ - איפה עובר הגבול? למה התכונת?

ועוד 0 גם אני בדבריי ציינתי שודאי היו מענקי עמנו ואינני בא לגרוע מגדולתם, טענתי גם כאן היא בתרתי:

האחד - שלא משנה כמה גדולים היו - פולחן האישיות המתבצע הינו מוגזם

והשני - שאינני מבין מנין הקביעה שהיו גדולים משאר גדולי דורם. לטענה זו גם אתה לא ענית כלל, כל שכתבת הוא שדבריהם עוברים במבחן ביקורת השכל, ושאבחנותיהם מדויקות. ואני תמה - וכי צריך לומר זאת? לי זה היה פשוט, אלמלא כן לא היו יכולים להחשב לגדולים בישראל!

בכך שיש מרבותיך שהיו חרדים ועברו לקבל דבריהם (כדבריך) אין כל הוכחה כיון שיש רבים וטובים שעושים את הדרך ההפוכה, ויש המוני תלמידים ומעריצים לכל אחד מגדולי ישראל. מהם שנולדו למשפחות המעריצות אותו ומהם שהגיעו אליו בעצמם. אין זה מוכיח שאחד גדול מהשני או צודק ממנו.

כמובן, במאמר נגעתי בעוד נקודות רבות אך כיון שלא התיחסת אליהם איני רואה צורך לחזור ולהדגישם.

בתקוה שהצלחתי להבהיר עצמי מעט יותר טוב בנושאים אלו

ובהערכה,

י.מ.

לאחר שהרצי"ה סיים סדרת שיעורים ארוכה על 'אורת התורה' כמדומני, הוא שאל את הבחורים לאן הם רוצים עכשיו לעבור. מישהו נקט בשם של אחד מהמאמרים היותר מתקדמים ב'עקבי הצאן'. הרצי"ה ענה לו: "יש לעלות לאט לאט בתורה".

הרב דני איזק הי"ו רגיל לומר בביקורת: "כל בחור צעיר יודע לדקלם את הפסקא הראשונה של 'אורות'..."

בנושא הכאוב הזה אין להפנות אצבע מאשימה למחנכים. רבנו זצ"ל בעצמו היה מורה לבחורים ב'מרכז הרב' לא ללמוד אמונה פחות משעה ביום, ולא יותר משעתיים ביום. אני לא מאמין שיש כיום ראש ישיבה או ר"מ בציבור שלנו שרוצה שהבחורים ילמדו יותר זמן אמונה, ולכן כל בחור צריך לדעת שאם הוא רואה את עמיתו לומד יותר מדי שעות אמונה עליו להעיר לו על כך.

פעם נכנס אל החזו"א זצ"ל תלמיד ישיבה אחד שטען שכתבי הרב זצ"ל במחשבה מחזקים אותו בעבודת ד', ושאל אם הוא צריך להמשיך ללמוד אותם. החזו"א ענה לו: "גם הרב קוק בעצמו התחיל מש"ס ופוסקים ורק אח"כ המשיך למחשבה, ולכן אתה יכול ללמוד את כתביו בהלכה, וכאשר תתמלא בש"ס ופוסקים תעבור לכתביו במחשבה."

אז רבותינו תלמידי הרב זצ"ל הורו לנו כן ללמוד את כתבי הרב גם בצעירותנו, אבל במידה מתונה ונורמלית. 

שלום וברכה!

לא ממש הבנתי כלפי מה אמורים דבריך 'אמת וצדק'.

כבחור שנראה די בקי ומונח בתורת הרב קוק זצ"ל (וכן, בכונה אינני קורא לו 'הרב' סתם וק"ו שלא 'מרן הרב'. שוב, לא מתוך זלזול, אלא מתוך איזון - גם לחפץ חיים ולאר"י הקדוש אינני קורא 'הרב' סתם או 'מרן', ואני רואה בכינויים אלו חלק מתופעה שבעיניי היא מעוותת ואיני מצליח למצוא לה הגיון) - בייתי שמח מאוד לו היית מתייחס ומנסה להסביר לי את הדברים ולהשיב על התמיהות שאני תמה, שתקיפות בין השאר גם על הדברים שרשמת אתה- מנין החיוב ללמוד לכה"פ שעה ביום אמונה? מדוע לא שמענו ולא ראינו אותו מעולם?

מדוע אורות התורה מוגדר 'אמונה'? ועאכו"כ - חלק מה-'אמונה' שכל אדם חייב ללמוד לפחות שעה ביום?

(וד"א אני שמח לנחם את הרב דני איזק שליט"א - אני אינני יודע כלל לדקלם את המשפט הראשון באורות, ואני לא רואה בזה כל פגם).

אני מרגיש כאבל בין חתנים (או להפך, הכל תלוי בנקודת המבט). אשמח אם מישהו סוף סוף יעמידני על טעויותיי, שאני חש שהנחת היסוד היא שאכן ישנן, ולכן אין כמעט צורך להתיחס אליהם באופן מסודר!

(וסליחה אם הכתיבה קצת בוטה, אני פשוט משתגע כבר מהנושא הזה).

אין חיוב, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ההוראה למי שרוצה לגדול בתורה באופן היותר שלם היא ללמוד בין שעה לבין שעתיים ביום אמונה.

לקרוא לרב קוק זצ"ל "הרב" סתם, מעיד על האומר שמבחינתו הרב הוא הרב קוק. אני לא חושב שיש בזה דבר רע. כמו שחסידי ברסלב קוראים לר' נחמן זי"ע "רבנו הקדוש", ובשיחותיו לל"ג בעומר קורא הרצי"ה לרשב"י זי"ע באותו כינוי, והרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה קורא כך לרבי. כל אחד ואיך שהוא מרגיש כלפי אותו גדול בישראל.

אודות אילו תמיהות אתה רוצה שאתיחס?

עדין אינני מבין - האם אתה סבור שהרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו, החזוון איש, החפץ חיים, החיי אדם, הרמ"א הבית יוסף וכו' לא 'גדלו בתורה באופן היותר שלם'?

זו בדיוק טענתי - מה מקור הקביעה שמי שרוצה לגדול בתורה באופן היותר שלם מוכרח ללמוד לפחות שעה אמונה ביום?

ולגבי הכינוי 'הרב' - הראיה שהבאת מחסידי ברסלב איננה ראיה כלל ד-'ערבך -ערבא צריך', ואה"נ שאני מזדעזע מאוד מביטויים רבים שנשמעים בחסידות ברסלב (ש-'מחכים להתגלותו של רבינו', ושמתפללים אליו, וש-'מאמינים בו', וששום הרהור תשובה של כל אדם שהוא בעולם לא היה אלא משום שרבינו הוא שנתן בו הרהור זה וכו' ). ודאי שמת לב שהדגשתי לקראת סוף דבריי שכמעט כל החסידויות נפטרו מהמאפינים שעוררו עליהם התנגדות, ואמנם במילת 'אמנם' התכוונתי גם אל חלק מחסידי ברסלב (ונדמה לי שכולם מבינים לבד למי עוד היתה הכוונה) אין זה כלל המקום ואין בידי הזמן והרצון לפרוט טענותיי כלפי אותן קבוצות מצומצמות (וגם אין זה כ"כ ענייני, כל קבוצה צריכה לעשות חשבון נפש לעצמה, ולא להכות על חזה של אחרים), אך ודאי שלא אוכל לקבל ראיה מהתנהגותן. כל טענתי היא להתריע על הסכנה הגדולה (בעיניי) שהיא - שאנחנו הולכים ומתדמים להם, ואם לא נעצור בזמן ח"ו נגיע לשם.

גם מהרצי"ה אין להביא ראיה כלל, שכן יש לחלק חילוק ברור בין שיחה העוסקת בת"ח מסוים, כשיחה על רשב"י בזמן ל"ג בעומר, או הספדים וכד', שודאי שאז דבר כזה מובן מאליו. (כמעט בכל הספד של ת"ח גדול מכנים אותו בתואר 'הרב' סתם ולעיתים אף יותר מכך). 

הטענה שהבאת מרבינו הקדוש היא בדיוק ראייתי נגד דבריך - לא הרמב"ם הוא זה שהמציא את הכינוי הזה לרבי (שמת לב שגם זה כינוי מוחלט?), הגמרא היא שמכתירה אותו בתואר זה (שנפוץ הרבה לגביו בש"ס ובראשונים), והיא אמנם שואלת (שבת דף קי"ח עמ' ב') מדוע זכה להקרא רבינו הקדוש, ואף משיבה. מכאן שיש לדקדק בהענקת תארים.

אולם, אני מוכרח לציין שקריאת הרב קוק בתואר 'הרב' או אף 'מרן הרב' כשלעצמה לא הייתה מפריעה לי כ"כ, אלא אני מוטרד כ"כ מפני שזה מצטרף למכלול תופעות שלענ"ד יוצרות יחדיו תמונת מצב קשה ועגומה.

לגבי אילו תמיהות אני רוצה שתתיחס - בעז"ה בתגובה ל-הרש' אתמצת נקודות מהמאמר, ואשמח אם תתיחס לזה.

יישר כח גדול!!

אין להתיחס לדוגמות שהבאתי כארגומנט שעומד בפני עצמו. באותה מידה אוכל לתת עוד דוגמות. למשל: הרצי"ה קורא למרן אביו זצ"ל "אאמו"ר" והרבה הי"ד קורא כך לאביו ר' אלילמלך מגרודז'יסק זי"ע. וזו דוגמה יותר מובנת. מבחינת הרצי"ה "אדוני אבי מורי ורבי" הוא הרב קוק זצ"ל, ומבחינת הרבה הי"ד הוא אביו.

אתה צודק שהזילות בתארים משוועת. כל חבר כנסת הוא רב, כל ראש ישיבה הוא מרן הגאון. 

בקשר לרישא של דבריך - המקור לכך שיש ללמוד לכה"פ שעה אמונה היום, הוא מהסברא. אנו צריכים להיות גדולים בכל חלקי התורה. אמנם עיקר למידתנו (בשלב זה, אני מדבר על בחורי ישיבות) היא בש"ס, אולם יש ללמוד ולהתגדל גם בתנ"ך ובמשנה ובהלכה ובמדרשים ובכל חלקי התורה.

ההוראה ללמוד שעה ביום אמונה לכה"פ מגיעה מחשבון של ניצול מירבי של הזמן. אם בחור ישיבה צריך ללמוד בין 12 לבין 15 שעות ביום, אז מתוך הזמן הוא צריך ללמוד שעה עד שעתיים אמונה ביום, אבל אם הוא לומד ארבע שעות... 

ובקשר לתואר שכינית אותי בו, "בחור שנראה די בקי ומונח בתורת הרב קוק זצ"ל", מחובתי למחות... ודאי שאינני ברמה של למידת כתבי הרב, לפחות לא באופן שיטתי. בסה"כ קראתי כמה ספרים על הרב ועל תלמידיו (לא ספרים על משנתם, ספרים עליהם ממש), ומעט מספרים המביאים משפטים ממשנתו ( אני יודע שיש כאלה שלא אוהבים את זה, אבל על אחד מהם כתב הגר"י אריאל הי"ו: "אין כאן תחליף ללימוד כתביו עצמם במקורם, אך יש כאן כל יעזר למתחילים מכאן, ולמסכמים מכאן", אזי סמכתי על גדול הדור שהוא יודע מה הוא הוא אומר...).

אתה טוען שהמקור לחיוב לימוד בין שעה לשעתיים אמונה ביום הוא מהסברא, כיון שעלינו להיות גדולים בכל חלקי התורה.

אם כן, הרשה לי נא לשאול אותך: האם ישנו גם חיוב ללמוד לפחות שעה כל יום תנ"ך? ומה עם הלכה? ומה עם מוסר? מדוע אלה נלמדים בין אפס לחצי שעה ביום-בד"כ קרוב הרבה יותר לאפס) ואילו אמונה שעה-שעתיים? הרי תנ"ך והלכה זהו חיוב מפורש עוד בגמרא וברמב"ם שהם צריכים להיות שליש לימודו של כל אדם, והמשנ"ב פסק גם לגבי מוסר שיש חיוב ללומדו בכל יום!!

אני חוזר שוב - מצאנו בדורות הקודמים חיוב קביעת זמן יומי לעניינים הנ"ל, לאמונה - איני זוכר שמצאנו!

ושוב אחזור גם על הטענה שיש להתבונן מה יכול להחשב אמונה ומה ממש לא.

כאמור, לא כ"כ הבנתי את תשובתך.

אשמח להבהרה.

כמה? אני לא יודע. 

אתה צודק שגם אלה שלא לומדים הלכה, מוסר ותנ"ך לא עושים נכון. 

אמונה נכללת בתלמוד. "גם העיון בסוגיות האמונה וסתרי תורה כלול בחלק התלמוד" (פניני הלכה, ליקוטים א עמ' 12). מפה באה ההוראה ללמוד אמונה.

אתה מתיחס לדבריי כהלכה פסוקה בשו"ע... מצד הדין יוצאים י"ח מצות ת"ת כבר בק"ש...

נדמה לי שלא כ"כ הבנו איש את דברי רעהו.

אינני מתיחס לדבריך כהלכה פסוקה. אני מתיחס להדרכה ולהוראה הנפוצה בישיבותינו, שהיא כפי שכתבת - שיש חיוב לבן ישיבה ללמוד אמונה בין שעה לשעתיים בכל יום.

אני טוען שהדרכה זו חסרת מקור, ובשל כך, מעוותת ומזיקה (שהרי הנהגה זו איננה נכונה והיא באה על חשבון לימודים אחרים, ובנוסף - מרגילה את השכל בלימוד לא רציונאלי).

ניסית להביא כמקור לחיוב זה את הסברא שיש לגדול בכל חלקי התורה, כולל אמונה.

אני דחיתי מקור זה בטענה שאם זהו המקור, אזי עוד הרבה לפני אמונה היתה צריכה לצאת הדרכה ללמוד לפחות שעה ביום תנ"ך הלכה ומוסר.

כיון שאלה כמעט ולא נלמדים, ואילו אמונה - כן, לא ניתן להשתמש בסברא שכתבת כמקור. אם כן חזרנו לנקודת המוצא שאין כל מקור להדרכה ללמוד אמונה כל יום, וודאי שלא בשיעור זמן עצום שכזה, ומכיון שכך - גם אין לה כל מקום.

כעת אתה טוען טענה נוספת - לימוד אמונה כולל בהוראת הגמרא ללמוד תלמוד, ולכן יש ללימוד זה מקור ומקום.

כנגד טענה זו אני שב וטוען:

א. אפילו אם נניח שלימוד אמונה כלול בחיוב לימוד תלמוד - עדיין לא מובן מדוע דקא על לימוד זה מקפידים כל כך, ואילו על האחרים, שואי מחוייבים - לא.

ב. אלא שאני טוען מעבר לזה, שההנחה שבכל חיוב הגמרא ללמוד תלמוד כל יום נכללת החובה ללמוד ולהעמיק באמונה - הינה הנחה שגויה. ואביא שתי ראיות, האחת עקיפה והשניה ישירה:

ההוכחה העקיפה - שחוזקה עצום בעיניי- היא שמעולם לא היה עיסוק אינטנסיבי בלימוד אמונה כפי שעולה מהדרכה זו, וגם המשנ"ב שפסק שיש חיוב ללמוד כל יום 5 הדברים האחרים - לא הזכיר כלל אמונה, וכנזכר כל זה באריכות לעיל.

והטענה הישירה - לענ"ד צע"ג בדברי הפניני הלכה שהבאת. שבפשטות - תלמוד ודאי לא כולל אמונה. שכן חיוב ה-תלמוד' איננו ללמוד 'תלמוד בבלי' (שהטענה בקרב הקוקניקים היא שהאגדתא שבו מוכיחה על החיוב והצורך ללמוד אמונה), שהרי חיוב זה מקורו בגמרא עצמה (קידושין ל עמוד א), ואם כן נאמר שנים רבות לפני שנברא הספר - 'תלמוד', ולכן פירוש זה איננו נכון. הפירוש הנכון לחיוב לימוד תלמוד הוא כפי שפירש זאת רש"י שם 'סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו', דהיינו - לימוד מקורות ההלכה בעיון, וכן משמע בשאר הראשונים, דוק ותשכח.

אם כן - אני סבור שגם מקור זה איננו מקור כלל ועיקר ואם כן וראה זו כאמור לעיל הינה חסרת מקור ומעוותת.

(כמו כן - הזכרתי לעיל שאפילו לו היינו מקבלים שיש חיוב ללמוד אמונה - עדיין מה שקרוי בישיבותינו 'אמונה' קשור באופן חלקי ביותר לאמונה, אך זו כמובן טענה נוספת ונפרדת).

בתקווה שהבנתי נכון ושהובנתי היטב,

י.מ.

מה שאמרנו על אמונה, מדבר רק על אמונה. אולם חשיבות שאר התחומים גדולה מאוד, וגם אותם יש ללמוד (אני מאמין שבאותה מידה בערך).

אני לא מבין - מהו לימוד לא רציונאלי? מורה הנבוכים הוא לימוד לא רציונאלי? הכוזרי ש"כל אמונות ישראל תלויין בו" איננו לימוד רציונאלי? נכון, ללמוד יותר מדי אמונה גורם להתעופפות מסויימת, לחוסר יכולת אמיתית בהתמודדות כנה עם התורה. אמנם ודאי שאם לומדים אמונה כמו שצריך ובכמות הראויה והמתאימה מתחזקים בעבודת ד' ובתלמוד התורה.

אתה צודק לחלוטין בנוגע לתנ"ך, הלכה ומוסר. יש להעביר גם על חוסר בהם ביקורת.

ניתן להתשמש בסברא, מכיוון שהאמונה, בנוסף לשאר התחומים, צריכה להילמד בכמות מסויימת. זה שאולי אלה שלומדים אמונה שעה-שעתיים ביום לא לומדים גם את שאר התחומים בכמות המתאימה לא אומר שגם אמונה לא צריך ללמוד בכמות הזו.

אענה על שאר הטענות:

א. אכן צריך להקפיד על למידה מסודרת ובכמות הראויה של שאר התחומים.

ב. סתירת ההוכחה העקיפה: מאיפה אתה יודע שלא היה עיסוק אינטנסיבי בנושאים האלה? אני אשאל עוד שאלה, אפילו יותר חריפה - מאיפה אתה יודע שגדולי ישראל באותם דורות דעתם נחה בעקבות אותו חוסר בתחומים מסוימים?

הבה ואצטט לך את הגאון הגדול רבנו יעקב עמדין זי"ע, היעב"ץ, יהודי מגרמניה במקור, אשר כותב כדלהלן:

"סדר הלימוד: מתחילין ללמוד עם התנוקות פרשת ויקרא - כך אמרו ז"ל: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". ועיין בספר חסידים סימן תתש"ם. ילמדנו מקרא כולו היינו תנ"ך. ויפה כח הספרדים הזה מכח האשכנזים, המהפכים הסדר ורוצים שילמד הנער כל התורה על רגל אחת ושיעיין הלכה בטרם יכיר לשון הקודש על בוריו. ואיך יעלה על הדעת להכנס לחדרי פנימיות התורה, שמתגלים בתורה שבע"פ, אם לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות שהן פשטי המקראות, שבהכרח צריך להקדימם. וכמו שסדרו חז"ל בסוף פ"ה דאבות."

לאמר: המציאות בימים עברו איננה פרמטר. הכלל במצות ת"ת הוא (והוא כ"כ יסודי שהוא תקף אף לנשים) שיש ללמוד ע"מ שתהיה יכולת לחיות בירא"ש. ללא למידת אמונה האדם לא ידע להסתכל בפרספקטיבה נכונה על העולם, להביט על המציאות במשקפיים של תורה, וממילא לא יוכל לחיות בירא"ש. 

סתירת ההוכחה הישירה: אתה צודק. "תלמוד" הכתוב בגמ' איננו התלמוד הבבלי דווקא (למרות שאם תעיין בתוס' על שילוש שנותיו של אדם תראה שניתן לעשות זאת בין היתר גם ע"י למידת התלמוד הבבלי שיש בו הכל, לשיטת רבנו תם). אתה לא חייב להביא הוכחה משם. "...בן חמש עשרה לתלמוד" - נאמר במשנה! עוד כשהתלמוד לא התחיל לקרות! אזי תלמוד איננו שם של ספר, אלא שם של שיטה, שם של דרך מסויימת. אבל כל זה לא סותר את זה שבתוך השיטה הזו של התלמוד, נאמרו הרבה אגדתות והמון כללים גדולים מאוד באמונה. א"כ, למידת התלמוד כוללת בתוכה גם את למידת האמונה.

בקשר לסוגריים: מהי אמונה לדידך? למידת אמונה לשיטתי היא למידת יסודות האמונה הישראלית. אותם יסודות לא כוללים רק את עקרון הבחירה החופשית, את השכר והעונש וכיו"ב, אלא גם את כל עניני השעה והתקופה, כמו תחיית המתים, דור עקבתא דמשיחא וכו'.

שלום וברכה!

אענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

בדבריי - 'לימוד לא רציונאלי' התכוותי בעיקר ללימוד שאכן נהוג בישיבות, ובד"כ רוב העיסוק איננו במורה נבוכים (-ד"א - ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים האם מותר ללמוד את הספר הזה, והאם הרמב"ם עצמו התכוין אי פעם שאדם שאיננו 'נבוך' בעקבות המשכותו לפילוסופיה והבעיות האמוניות שמתעוררות עקב כך - יפתח ספר זה). בד"כ עיקר הלימוד בכמות ובאיכות הוא בכתבי הרב קוק, שכתובים בשפה גבוהה המיועדת לאנשים גבוהים, ולימודה בד"כ איננו לימוד רציונאלי כלל וכלל אלא 'להבין מה הרב אומר לנו כאן' כהלכה למשה מסיני.

בנוגע למקור בסברא והיחס לשאר הלימודים המחויבים - כנראה שעדין לא הבהרתי עצמי טוב מספיק. המצב הנוכחי של 'בין שעה לשעתיים אמונה' איננו תוצאה של סקר של הלמ"ס, אלא הוראה והדרכה שניתנה וניתנת ומוקפדת עד היום בכמה ישיבות. ואני מקשה על נותני ההוראה ושומריה - חיוב זה מניין לכם? ואם מן הסברא כדריך - מדוע אותם מתקנים לא תיקנו ודרשו כך מתלמידיהם גם לגבי שאר הדברים?

ומכל מקום, אם הבנתי נכון, ברוך ד' גם אתה מסכים עימי שהמצב היום בישיבות של שעה שעתיים אמונה ביום הוא מעוות,  ונובע מאיבוד פרופורציות וסולם עדיפויות פגום. אלא שאתה סבור שהנכון הוא לא להפחית בלימודי האמונה אלא להוסיף את שאר העניינים. (הערת שאגב: כמה זמן יישאר לפי סדר זה לגמרא בעיון ובבקיאות?..).

לגבי ההוכחה העקיפה - מניין אני יודע שלא היה עיסוק אינטנסיבי בזה - כבר פרטתי לעיל כמה פעמים (כמות ספרי האמונה שכתבו הראשונים לעומת כמות ספרי ההלכה והפירוש, סדר היום בישיבות שעד הדור האחרון, ודוגמאות נוספות).

מה שטענת מי אמר שדעת הרבנים הייתה נוחה מזה - אילו היית רואה מקורותיי, היית מבין ששאלה זו לא שייכת, שכן אין הדברים אמורים בסדר שגוי שמנהיגים מלמדי התינוקות, אלא בסדר היום שהנהיגו וקבעו ראשי הישיבות בישיבותיהם, וכן בספרים שנתחברו ע"י הראשונים שהם גדולי אומתנו.

מה שכתבת שללא לימוד אמונה כפי שנהוג בישיבותינו אי אפשר לחיות ביר"ש - זו יומרה שאני חולק עליה מכל וכל. טענה זו אומרת שהרב שך, הרב עובדיה יוסף, החזו"א וכו' - לא היו יראי שמים!!. לא אסכים למשפטים כאלה! 

בקשר להוכחה הישירה - אמנם צדקת שהביטוי תלמוד נזכר כבר במשנה, אך נראה ששוב לא הבהרתי עצמי כראוי. לא חיפשתי את מקור הביטוי 'תלמוד'. פסק ההלכה של הרב מלמד נגע בפירוש לסוגיא בקידושין דף ל', ולגבי הביטוי 'תלמוד' הנזכר בפוסקים שהעתיקו סוגיא זו כהלכה למעשה. טענתי היתה שלא נכון לפרש 'תלמוד' שנזכר ברמב"ם שחובה ללומדו ככולל אמונה כיון שלא מדובר על לימוד 'תלמוד בבלי' אלא על עיון ההלכה ממקורה.

ולפי פירוש הראשונים (העתקתי לך לעיל את לשון רש"י) שזהו משמעות המינוח תלמוד, ודאי אין זה נכון לומר 'שבתוך השיטה הזו של התלמוד נכללו המון אגדתות והמון כללים באמונה'. ולכן אני עומד על דעתי שא"א להשתמש במימרא זו שנפסקה להלכה כמקור לחיוב לימוד אמונה, אלא אדרבא, כהוכחה לכך שהיא איננה נמצאת בסדר היום הלימודי שתקנו חז"ל.

ובמה ששאלת מהי אמונה לדידי, ובכן: אמונה לדידי היא - להאמין. במה להאמין? -במה שאני מצווה להאמין. הרמב"ם ניסח י"ג עיקרי אמונה, יש שחלקו עליו בכמה פרטים. מ"מ - זוהי אמונה. 

למה אני לא קורה 'אמונה'? למאמר הצמחונות למשל, למאמר הדור, לאורות (-הרוב המוחלט), לאגרות הראי"ה (הרוב המוחלט), וכן הלאה. ואפילו רוב ספרי המהר"ל אינם אמונה.

אינני אומר שאלו הבלים ח"ו, אך אין זו אמונה. אולי אלו ספרי מחשבה, השקפה טהורה וכד', אך לא אמונה.

ענייני דור עקבתא דמשיחא זו שאלה השקפתית מעניינת. חושב לשמוע דעות רבנים בענין, לנסות להבין אותו מעט יותר לעומק, ולחשוב ולהחליט בעצמך בדבר אחר דברי מי ליבך ומוחך נמשכים. אך לשבת ולעסוק בזה שעה-שעתיים ביום? בשום פנים ואופן לא!

בתקווה שהובנתי טוב יותר,

י.מ.

ההדרכה ללמוד שעה-שעתיים אמונה ביום לא מרגילה את השכל ללמידה לא רציונלית. אדרבא, היא מחזקת ומשרישה את יסודות האמונה ועבודת ד'. מה יש ללמוד? הכל תלוי בגיל וברמה. 

את השאלה למה מורי ההוראה הנ"ל לא מקפידים על למידת שאר התחומים באותה מידה שאל אותם, לא אותי. אני עם עצמי מקפיד על כך, וגם אצלנו בישיבה מקפידים על כל התחומים. ההוראה הספציפית ללמידת אמונה לא מתבטלת בגלל זה.

אני לא חושב שזה מעוות. חלילה. כך הורו רבותינו. אדרבא, אני חושב שזה מצויין. אני אמרתי שיותר מזה, ובד בבד פחות מזה - זה מעוות. אכן, אני חושב שיש להוסיף על כך את שאר הענינים. גבי הערת האגב: השאלה היא כמה שעות לומדים ביום.

כמות ספרי האמונה קטנה יותר, מכיוון שהעיסוק בה היה מצומצם יותר, וכך צריך להיות. חוץ מזה, גם בסספרי הראשונים והאחרונים על הגמ' תמצא דברים גדולים באמונה, מכיוון שכמו שהזכרתי קודם - התלמוד כולל בתוכו גם אמונה.

פעם התחומים היו פחות מוגדרים יחסית לימינו. כמו שציינתי כבר קודם, גם בגמ' יש אמונה. וכן, גם בחידושי הריטב"א תוכל למצוא איזה ענין אמוני. כיום אנשים מנסים להגדיר דברים שלא ניתנים להגדרה. איך אתה מגדיר למידת תלמוד? למידה בתוך ספר התלמוד? כי אם כן, תמצא בגמ' בפ"ב דמכות את המשפט הבא: "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" ולאחריו הוכחה מהתנ"ך. לכאורה אתה לומד כאן סוגיא עמוקה וחשובה באמונה ובמחשבת ישראל אודות בחירה חופשית, אבל אתה במסכת מכות שבסדר נזיקין...

קודם כל, הרב עובדיה הי"ו לא נכלל בתוך אלה ש"היו יראי שמים"... אור ישראל וקדושו, פאר הדור והדרו, מרן הגר"ע יוסף שליט"א ממשיך להאיר את העולם... מאוד צרם לי, אבקש ממך לערוך את התגובה (אם אתה עדיין יכול).

שנית, אתה מכניס כאן אנשים גדולים שלא בהשגתי כלל וכלל. הרצי"ה זצ"ל היה אומר שיש צדיקים לא מאמינים. הם צדיקים גדולים, הם גם ת"ח עצומים, אבל הם לא מאמינים. אני לא רוצה להיכנס לכך, מכיוון שאין אני חכם, קדוש, טהור ונקי מכל רבב (כמו שכותב הרב קוק זצ"ל בעין איה שרק מי שכזה יכול לבקר את גדולי ישראל), ולא ביכולתי לבקר את הגדולים הנ"ל.

גבי ההוכחה העקיפה: אין זה משנה, מכיוון שבתוך השיטה הנקראת "תלמוד" ישנם גם את יסודות האמונה. הרי מדוע הזכרתי את זה שבמשנה כתוב המושג 'תלמוד'? מכיוון שרציתי להוכיח שהתלמוד הוא לא ספר, אלא שיטה ודרך. ומשום שבשיטה ישנם בין היתר גם עניינים באמונה ובמדרש אני לומד שהשיטה כוללת גם אמונה ומדרש.

בקשר לפירוש רש"י - רש"י כותב שהתלמוד הוא כך וכך. התלמוד המצוי בידינו הוא אכן כך וכך, והוא כולל בתוכו עוד דברים. אני למד מכך שיש עוד דברים בו שגם גם נכללים תחת התלמוד. אם כן, האמונה נמצאת גם נמצאת בסדר הלמידה החז"לי.

כששאלתי מהי אמונה בשבילך התכוונתי מהי למידת אמונה בשבילך.

מאמר הצמחונות במה הוא עוסק? בימות המשיח. ימות המשיח הם לא חלק מהאמונה שלנו? כנ"ל לגבי אורות, אגרות וכיו"ב. ספרי אמונה יכולים להיות גם ספרי השקפה ומחשבה.

אם אתה רוצה להיות גדול באמונה אתה צריך ללמוד את זה לכל הפחות שעה ביום. 

ולא הגבתי מכמה סיבות.

א. זה כבד וארוך, וקשה להחזיק ראש מה הטענות בדיוק ומה הכותב כן רוצה שיהיה.

לכן הייתי שמייח את יהיה סיכום בנקודות של כל הטענות. והרוצה להרחיב ירחיב.

ב. יש פה קצת בוטות, ושלא כמו עקיבא היא הציקה לי.

כן יש פה זלזול, לא ברב זצ"ל. אלא ברבנים גדולים שחיים היום.

 לא יודע איך הייתי כותב את זה בעצמי - אבל צרם לי.

שלא כדרך החכם, אתחיל דוקא  בנקודה השניה שציינת, כיון שהיא קצרה יותר, וכיון שהיא חשובה לי מאוד.

- אתה צודק במאתיים אחוז, וזו הסיבה העיקרית שהתחבטתי כל כך האם לגשת לכתוב את הדברים, וכאשר כתבתי - כיצד לנסחם (ואף ציינתי זאת בפתח המאמר בפירוש), וגם אחרי הכתיבה - האם מותר או ראוי שאפרסמם, ועדיין, ליבי נוקפי בנקודה זו.

אף על פי כן, כפי שראית החלטתי כן לפרסם את הדברים, כוהשתדלתי ככל יכולתי לעדן ולמתן את הניסוח באופן שלא יפגע מהותית במסר אותו אני רוצה להעביר, והסיבה העיקרית היא כיון שסברתי (ועודני סבור) שהתועלת שיכולה לצאת ממכתב כזה מרובה על הנזק (אם ישנו), ושהשתדלתי לנהוג במלא הכבוד בכל מי שאני מחוייב בכבודו, ואני סבור שמי שרואה דבר שנראה לו כעיוות וכהפסד עצום במלאכת שמים - מחובתו הגמורה להתריע ולשאול על כך (כמובן בדרך כבוד), ואין בזה חילוק בין תלמיד לרב. בנוסף, אני חושב שדור התלמידים מעצים עוד יותר מרבותיו את מה שנראה בעיניי כעיוות מסוכן ובעיקר אליו מופנית קריאתי.

ועתה, לנקודה הראשונה, דהיינו -אשתדל לתמצת עיקרי טענותי בצורה מסודרת (אף שאינני מעוניין כלל שתימצות זה יהווה תחליף לקריאת המאמר למי שמעוניין להצטרף לדיון, אלא סיכום וסידור הדברים לאחר קריאתו).

אלו הטענות העיקריות:

א. אני רואה כפייה ויצירת לחץ חברתי ומחשבה אחידה של ציבור רחב מאוד ללכת בדרך שכלל וכלל איננה ברורה מאליה, ואדרבא, בעיניי היא חידוש גדול מאוד מאוד, שלא לומר כמעט תמוה. להפוך דבר כזה לחובה גמורה ולהנחת יסוד פשוטה תוך שנוצרה אוירה שאיננה מאפשרת כלל חשיבה ביקורתית או חשיבה כלשהי - זה דבר לא תקין בעיניי. נוצרה אוירת תחרות מי קוקניק יותר, ויש לה גם השלכות חמורות ומרחיקות לכת יותר כביטולי תורה, ביטולי שידוכין מצויינים רק על רקע מטופש זה, וכו'. 

ג. ישנן כמה תופעות שמצטרפות יחד לתמנת מצב שבעיניי היא אור אדום צועק: הכינוי 'מרן הרב', ההרגשה שלי שמעמדו נקבע כהרבה מעל כל גדול בתורה שהיה או יהיה, היוכחותי שוב ושוב בכך שתלמידים ואף רבנים מסוימים מתעקשים בכל מחיר (-אבל בכל מחיר ממש, כולל סילופים ברורים, אטימת עינים ואוזנים מהאמת וכד'. פרטים אצלי) שלא להודות בכך שהראי"ה או הרצי"ה טעו, בעוד שאין להם בעיה לחלוק בשיעור על הקצות או על הריטב"א, ביטויים כמו 'נשמות שהן עצמן האור', הפיכת כל בדל כתב שיצא מתחת ידי הרב קוק לקדוש ולמצדיק שעות של דיון והתעמקות של בן ישיבה, גם אם המדובר באגרת שלום לפרדסן פלוני או בשיר שרעיונו פשוט ביותר, וכו' וכו'.

ג. עיוות במושג 'לימודי אמונה' - הן בהיקף החיוב, הן במה נכלל במושג 'אמונה', והן במה לא נכלל בה, והדברים פורטו לעיל ביתר אריכות.

ד. הרגלת צעירים שלא בנויים לכך בלימוד דברים גבוהים מהם מאוד, והכיית-יתר בנושאים אלה עד שהמחשבה הרציונאלית והריאה נישחתת, ונוצרים 'מעופפים', שלעיתים מסוימות גם סברותיהם 'מעופפות', ובדרך כלל דברי התורה שלהם וראית עולמם 'מעופפת'. 

ה. אוירה והתבטאויות מתנשאות מאוד, ביטול מוחלט כעפר ואפר ממש של כל מי שאיננו בדעתי [בדומה מאוד לגישה שאנו מכירים ממקום אחר ש-'מי שלא חוששב כמוני ערב רב'), רק שהביטוי האחרון מוחלף בביטויים אחרים בשפה גבוהה יותר, חלקם קשים פחות וחלקם קשים הרבה יותר].

זהו בגדול. ייתכן מאוד שלא דייקתי וייתרתי או חיסרתי דברים, וכן שלא דקדקתי כראוי בדברים ובביטויים שכתבתי ואני מתנצל מראש. אנא ראו זאת כתוצאה של השעה המאוחרת. אני חייב לחתוך וללכת לישון.

בכל אופן אשמח מאוד לתגובות וביקורות כמה שיותר על הדברים שכתבתי, אשתדל לקרוא בכובד ראש ובקשב כל תגובה, וכמו שציינתי כבר - אם אני סבור שייתכן ונפלה טעות ע"י גדולים וטובים ממני - על אחת כמה וכמה שאני יודע ובטוח שאני מועד לטעויות ולכן אשמח מאוד מאוד לביקורת תיקונים, דעות חולקות והסברים.

יישר כח לכם העושים במלאכת שמים!

חזקו ואמצו!

רק אני חושב שיש הרבה ת"ח שהם מקוריים ויציבים ואינם 'קוקיסטים' גם מתוך ה'ציבור שלנו' (ובכוונה זה במרכאות, כי יש הרבה אנשים שאולי מתלבשים כמוני ואני ממש לא מהציבור שלהם וכו')

פעם חשבתי שצריך לדון ולדוש בנושא,

אבל אז החלטתי ללכת העקבות מה שכתב אחד מהרבנים בדור הקודם:  'הצדיקים הטהורים אינם קובלים... אלא מוסיפים...'.

ועל כן, אני פחות מתעמק באגרות לפרדסנים, ומשתדל יותר להתעמק בדבריו האחרים ומחפש ת"ח מקוריים. ויש כאלה המון, ב"ה.

ואם יש מי שקריאת אגרות פרדסנות מוסיפה לו יר"ש, מי אני שאפריע לו בעבודת ה' שלו.

הוא 'קוקניק' עם כל התופעות הנ"ל, אך אני טוען שזהו (בעיניי) נגע שהולך ומתפשט, וראוי לשים לב לזה, לראות את המציאות לאשורה, ולבחון האם באמת זו הדרך בה אנו רוצים ללכת.

'אינם קובלים על הרשעה' אין פירושו ח"ו שצדיקים אלה אינם מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך או מצות תוכחה וכו', או שאינם מנסים להעיר ולתקן במה שידם לתקן, או לעורר את תשומת ליבו של אחיהם בבית המדרש.

בהחלט לא הייתי מגדיר את הקוקניקים בתור 'רשעים' ח"ו.

אמנם אן להתכנס ולשבת לקטר ולהתמרמר על כמות הרשע אלא להוסיף אורה, אך דומני שאין זה נוגע לענייננו.

ה\כתבתי כאן את המאמר הזה מתוך השערה שבין גולשי הפורומים מצויים גם קוקניקים או קוקניקים-בפוטנציאל, וייתכן שע"י מאמר זה אסייע במשהו להפחתת או עצירה כלשהי של הנגע.

כמו כן, אני משער שכמעט לכל קורא לפחות חבר או מכר אחד אותו הוא יכול להתאים לתיאורים שנכתבו, ואני מצפה ומקוה (ואולי זה המקום לבקש זאת בפירוש) - שכל מי שאכן חושב שיש נקודת אמת במאמר, ומכיר 'קוקניקים' למיניהם - אנא שיפנה אותם לקריאת מאמר זה. 

ועי"ז אני מקוה שהדברים יהיו לתועלת בעז"ה.

וכאמור, אשמח לקבל תגובות/הבהרות/הערות/ביקורות.

תזכו למצוות!!!

אני חושב שדברי הביקורת שלך מוצדקים ונכונים, ובאמת יש מקומות שאיבדו את הצפון בתחום זה.

אני לא נכנס בכלל ל'כמה מוסר צריך ללמוד' וכדו', אלא לעצם ההגזמה עם כתבי הרב*. אבי שהיה תלמיד של הרצי"ה גידלתי ברוח תורת הרב זצ"ל, ולא ראיתי או שמעתי מפיו כדברים שאני רואה אצל אחרים.

ולטעמי ביקורתך לא היתה בוטה כלל, ואם כבר אז ההיפך.

וסתם תהיה: כל אחד מן הבחורים הללו שלומד את אורות התשובה בעל פה - לומד כפי שהורה הרב זצ"ל ללמוד ע"פ חמשת דרכי התורה (מופיע באורות התורה ובשמונה קבצים)?

כמה מהם למדו את משנתו ההלכתית כשלמד חושן משפט בישיבה?

---------

*אני בהחלט מכנה אותו הרב, ועם זאת מסכים עם דבריך - כמעט כולם. יישר כוחך.

העפתי מבט בדף הבית של יוצרת הסרטון, ובסרטונים אחרים נראה שהיא לא לבושה בצניעות כך שאי אפשר לסמוך על הבסיס שלה. היה שם גם משהו עם הכותרת "קבלה מודרנית" וזה גם חשוד. אז אין ציפיות...

בנוגע לתכנים- מבחינה מסוימת עד כמה שידוע לי זה נכון. האמונה מתחילה כשנגמר השכל. ניסיון להבין ולתפוס בשכל לא מביאים לשום מקום. מבחינה אחרת, השלב המקדים לזה שמפעילים את האמונה הוא הוכחות שכליות לאמיתות ונצחיות התורה. ואז כבר מקבלים את כל מה שכתוב בה... אז זה לא שלא צריך את השכל, חייב אותו. אבל האמונה עצמה היא שביל נפרד שהוא לא ברגש ולא בשכל.

והזכרת לי סרטון שורטס אחר

הפשטות שבה מצטטים את הרמבם ולא יודעים שיש לו כמה נוסחות וגם יש לא מעט שחולקים עליו...

כאן תמיד מתחיל ההבדל בין מסיונרים (לרוב- חרדים) שכל ההיסטוריה והמדע הם כלים כדי לקדם את האג'נדה שלהם, ובין רוב ההוגים (לרוב- דתלים) שמוכנים לשמוע שני צדדים ומציגים את מה שבאמת נראה להם נכון.

סתם אני נזכר שפעם קראתי באתר של ערכים, כתבה שלמה שנועדה לעשות צחוק מאיזה מבקר מקרא. ואז בהשתלשלות הדיון עם אחד המגיבים, הם כותבים לו "מה אתה מקשקש שארבעת המינים מגיעים ממנהג פגאני. ארבעת המינים זו המצאה מאוחרת מימי שיבת ציון". באמת לא ידעתי אם לבכות או לבכות 🤣🤣

אין לי בעיה שתחלקו על הדת או תסכימו איתה, רק תהיו אובייקטיבים ונאמנים לדרך שלכם. כשאתם מציגים את הדת בצורה נלעגת ומטומטמת (אני יכול להביא לזה עוד המון המון דוגמות), אתם לא רק מגחיכים את הדת אלא בעיקר מזלזלים באינטליגנציה שלכם ושל הצופה.

זה משפט של התאולוגיקן הנוצרי תומאס אקווינס

טפי יא בת עמלק

עריכה: טעיתי והטעיתי טעות כפולה ומכופלת!!! לא רק שזה משפט שאמר ר' נחמן ולא אקווינס, אלא שמכל ההוגים הנוצרים אקווינס הוא האחרון שיציג כך את ההפרש שבין אמונה ושכל

האמונה עצמה כבר לא במימד של הלוגיקה, אבל גם לא סותרת אותה

ואני מבין מאיזה מקום בחרת לשאול דווקא על השכל. אין פה חוסר דיוק מצידך.

השאלה בכותרת התגובה מתייחסת להגדרה שנפוצה בדור הזה, בעולם שלנו, שהולך וחוזר עליה באותו שימוש לציבור הכללי.

לכן לדעתי יותר מעשית.

כי בוא נגיד שכשהצבת את השאלה שלך אתה כבר יודע שלחלק נכבד ממה שאתה קורא "בגדר השכל" ה"המון" יקרא לו "אמונה סתמא בעלמא"

שכל של האמונה הכוונה ידיעה וודאית (ולא רגש), כשם שוודאי לי שאני קיים

וחבל, כי אתה משאיר פתח עצום לטעות ולתהות לגבי איכות הידיעה שלך לגבי כל דבר אחר. ויש המערערין.

אני אשאל ככה, אליבא דידך, יש כזה דבר "שכל של האמונה" שאומר יותר מ"וודאי לי שאני קיים"?

כלומר האם אתה יכול לטעון בכלל שאתה מאמין  (=יודע ידיעה וודאית מוחלטת) מלבד זאת?

תן לבן אדם שבך לענות, לא רק לפילוסוף, כי לא תצא מזה.

ידיעה מוחלטת וודאית באמונה בה', בהשגחה, בחיים נצחיים לאחר המוות, ובעובדה שבסוף הכל יהיה טוב לגמרי.

ידיעה וודאית באותה רמה שוודאי שאני קיים.

בגלל שמאוחר אפרט מחר.

זה לא פילוסופיה קרה, אלא חווית חיים חיה וקיימת 

הידיעה הזאת אתה לא קורא לה אמונה, אתה קורא לה שכל (בהקשר לתגובה הראשונה שלך). והא ראיה, שאתה יכול להסביר ולפרט (בשכל).

ולכן *אתה* אולי יכול להגיד או להבין יותר מאחרים משפט כיוצא ב"במקום שהשכל נגמר וכו'". או להרהר באמונה שמעל השכל.

מה שניסיתי להסביר לך תגובה קודם, שלכל הדוגמאות שטרחת להביא, וברמה האישית אני אולי מאמין לך, אנשים לא קוראים לזה "ידיעה" ולא "שכל" אלא "אמונה" גרידא.

מצד אחד זה נכון כי השכל הוודאי הזה הוא דבר פנימי ועדין, שכל אחד מאיתנו לא יכול להעביר לזולת, אלא רק לתת לו כלים למצוא אותו בעצמו פנימה. לכן מוצדק לכנות זו בשם אמונה ולהבדילה מ"הוכחה" שהיא כינוי בדרך כלל למשפט לוגי יומיומי כמו "תביא לי הוכחה שהעולם עגול". ולא לוודאות המגיעה מעצמות החיים.

מצד שני לכנות את השכל בשם אמונה גורם לאנשים לחשוב בטעות שאמונה היא רגש, או תביעת אמון עיוורת על בסיס הימור, או השערה לא וודאית. כדוגמת הביטוי המוטעה - "אני לא יודע, אני מאמין".  בעוד שאמונה היא דבר וודאי יותר מהוכחה לוגית, ווודאית כמו שברור לי דאני קיים. והיא לא עניין רגשי או השערתי או מתן אמון עיוור.

מה שמשנה פה. 

אני מדבר מציאותית.
היא משתמשת בשפה של רוב האנשים המסורתיים וכנראה גם הדתיים, שאומרים "אני מאמין בה'/ אלוהים הקב"ה. אני מאמין בהשגחה, אני מאמין בחיים נצחיים לאחר המוות, ווכו' וכו'" (גם כשהם לא בדיון ברומו של עולם, וזה פשוט שככה הוא הנכון ולכתחילה גמור אצלם), הם לא עושים או לא למדו לעשות את החילוקים האלה שאתה עושה אוטומטית.
וככה הם תופסים את זה.
כשאנשים רואים דיבורים כאלה- בצורה בוטה וללא הסתייגויות, אותי אישי זה מזעזע. לא פחות.
ואני אגיד לך יותר מזה, זה מרחיק מאד את החושבים (משכילים) החילונים, מגחיך אצלם את עיקר האמונה. ואני לגמרי מבין למה. לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל בחילוניים כאלה, שהציגו להם ככה את התפיסה הדתית (או האמונית) וזה הפך אצלם לכסילות גדולה. גם אם כשהם מכבדים את "האמונה" של חברם, זה מתוך שהם חושבים שהוא נגוע משהו באותה כסילות.

באופן כללי דיבורים שטחיים על אמונה ואלוקים , אם הם מופנים למשכילים, מרחיקים אותם. (הרב קוק צווח על זה מליון פעם בערך).

לא ראיתי את הסרטון אז לא יכול להביע דעה

ולא צריך להיות מבין גדול במה רצוי חינוכית, לא תתפלא שגם עבדך הנאמן לא גדול הדור לא בחינוך ואצ"ל בתורה.
הסרטון הוא רק אנקדוטה ודוגמא לשיח שקורה יחד עם ה"טרנד" הדתי החדש, שאני חושב שיש בו הרבה טוב והרבה פוטנציאל, חפש לך עוד ותמצא (לא אתה ספציפית, תישאר ב"בית המדרש" אבל ראוי לך להיות מודע לתופעה).
ומה שהפריע לי כל כך עד שהשתמשתי בביטוי שהשתמשתי הוא הברור מאליו, שאם נשארים בדברים כאלה, מלמדים ומבבסים דברים כאלה, אפילו אצל קהל היעד הזה, אני מפחד שיוצא מזה יותר רע מטוב. ויוצא שכרם בהפסדם.
תחשוב כי קהל היעד חשוף מול כל סרטון קצר או שניים עם תוכן כזה (מאוד דומה כשהולכים לאן שהרוח נושבת), הוא ייחשף גם לסרטון קצר הפוך לגמרי בתוכן אך שמשתמש באותם כלים (סגנון) לשבות לו "קהל מאמינים". והצופה מדלג משם לפה ופה לשם.
אמרתי קודם שראוי לך להיות מודע, כי אני חושב שדווקא עכשיו ולאור תנועות וטרנדים כאלה, האחריות להדגיש שיש עומק, ולדבר דיבורים עמוקים שמתקבלים על הלב, היא אחריות אישית של כל אחד ואחד. (למשל אני כמו שהבאתי שנתקלתי באותם חילונים ששמתי לב מה היחס שלהם, אני לא רוצה להחזיר אותם בתשובה, לא "להדית" אותם, רק לא להשאיר אותם בבורותם). עאכו"כ אנשים שמדברים על להמשיך את התורה\האמונה\ השי"ת, מלמעלה איפה שהם אמיתיים אבל עדיין לא מספיק ארציים אל ה"מלכות" ממש, ודי לחכימא ברמיזא.

נשמע לי שיש פער בין מה שהיא מתכוונת באמת לבין איך שזה נשמע בסרטון.

אני מסכים שכמו איך שזה נשמע זה גורם נזק. אבל יש גם סוג אנשים שזה ידבר אליהם ויבינו מה הכוונה (והם לא יפרשו זאת כאמונה בתור רגש), וזה יועיל להם. אבל נראה לי שבגדול זה עושה יותר נזק מתועלת

לזרוק אותי לכלא

חיל ורעדה - “Faith begins precisely where thinking leaves off.”

תרגום:

האמונה מתחילה בדיוק היכן שהשכל עוזב

ספר אחר שלו מ1846 - “If I am able to grasp God objectively, I do not believe; but precisely because I cannot do this, I must believe.”

תרגום:

אם אני מסוגל לתפוס את אלוהים אובייקטיבית - אני לא מאמין. אבל בדיוק מפני שאני לא מסוגל לעשות זאת, אני מוכרח להאמין

אני לא זוכר כרגע מה מקור הביטוי, אבל דומני שזה מהפילוסופיה של יוון הקלאסית, ומצוטט המון בספרי יהדות.

בכל מקרה לקוצר הבנתי זה משפט שאומר שהאדם מוגבל בהבנת המניעים והתהליכים שעוברים על האל. זה לא אומר שלאדם אין שום תפיסה באל והאמונה היא עיוורת לחלוטין 

אם היינו משיגים באמת את עצמותו היינו אלוהים בעצמנו. ועיין בקנאת ניטשה באלוהים...

יש לנו בכלל יכולת לדמיין על מציאות עצמותו.

אפילו הביטוי "עצמותו של אלוקים" הוא ניצוץ סובייקטיבי קטן ובטל ממה שהוא באמת. וגם "מה שהוא באמת" הרי הוא כלום לעומת מה שלמעלה מכל השגה למה שהנשמה כוספת למעלה מהכל ואומרת לו "אלוקים".

או כמו שכותב הרב קוק במאמר ייסורים ממרקים:

"עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת.

אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו *האלהות עצמה* ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה".

כלומר גם לומר על אלוקים "אני רק תופש סובייקטיבית אבל אלוקים הוא עצמותו" זה גם הגדרה מצמצמת. כי בסוף גם כשאתה אומר "אילו היינו יודעים את עצמותו" זה תפישה סובייקטיבית שלך לגבי דמיון עצמותו

זה בערך כמו המילה "אינסוף". אנחנו יודעים שאינסוף קיים, ואפילו יש לנו סימן מגניב לסמן infinity במשוואות מתמטיות, ועדיין אין לנו השגה של "אינסוף". מבחינתנו, חווייתית, "אינסוף" = ממש ממש ממש הרבה. אנחנו מסוגלים ברוב קטנותנו להגיד "כמעט אינסופי", בעוד שההפרש בין אינסוף ובין כמעט הוא הפרש טוטלי ולא יחסי.

לטענתך אין לנו יכולת אפילו לדבר על כך שיש עצמות. בעוד שאנחנו אכן כן יכולים 💁🏻‍♂️

עצם האמירה "לאלוקים יש עצמות כמו לכל דבר אחר" חוטאת לכל רוממותו מעל כל הגדרה. ( אמירתך שמה אותו בטעות כיצור ויישות מבין שאר היישויות, אלא שהנברא לא יכול לתפוש אותה, אבל "איפשהוא" היא נתפשת).

מבחינה רדיקלית: גם לומר יש אלוקים וגם לומר אין אלוקים שניהם שקר. כי אלוקים הוא מקור היש ומקור האין, ולכן  כלל לא נמצא בהגדרות אלו.

אי אפשר לומר "יש אלוקים". אפשר לומר "אלוקים מתגלה אלינו".

הסיבה שיש לנו יכולת לדבר על זה שיש לו עצמות. כי גם הדיבור הזה הוא סובייקטיבי. בסוף *אנחנו* הם התופש שיש לו עצמות, וגם מושג העצמות נמצא בראש שלנו כשאנו מדברים עליו. וההבדל היחיד בין הדיבור על "התגלותו" לבין "עצמותו" זה דניהם גילויים סובייקטיבים, אלא שהשני טרנצנדנטי יותר, בחינת אור מקיף ולא פנימי.

היחס היחיד שלנו ל"עצמותו" האמיתית של אלוקים (שגם זה כינוי מושאל למגמה האובייקטיבית שאדבר עליה מייד) זה דרך ההשתוקקות והערגה שלנו לעצמותו של אלוקים. לא דרך שום ביטוי או הגדרה.

אנחנו לא יכולים לומר "עצמותו" אנחנו כן יכולים להשתוקק אליה. הרב קוק אומר זאת מפורשות.

ההבדל בין אינסוף מתמטי לאינסוף איכותי הוא עצמו הבדל אינסופי.  וגם התיאור "אינסוף" לאלוקים הוא מושאל. הוא גם תואר שולל (שוללים מה' את הסוף והגבול וההגדרה), וגם תואר חווייתי חיובי (אנחנו משתוקקים לאינסוף שלמעלה מכל הגדרה).

האם זה אומר שהקשר שלנו לאלוקים מת ולא חי? לא. כי *מבחינתנו* אלוקים מתגלה דרך ביטוי רצונו , הן ברצונו לברוא ולהשגיח, הן ברצונו לצוות והן ברצונו לשפוט אותנו על מעשינו.

לכן תיאור אלוקים כבעל רצון (שזה עצמו תיאור סובייקטיבי ולא את עצמותו) כל כך מהותי. וזה עיקר ההבדל בין חכמי ישראל לאריסטו, האם לאלוקים יש רצון או לא.

או בניסוח פשוט יותר: אם יש "יישות ויצור" ששמו אלוקים, והיצור הזה ברא את שאר הייצורים. אז:

א.  איך היצור הזה קיים בלי שאף אחד ברא אותו. הוא קיים במקרה? למה הוא קיים?

ב. למה שיהיה אכפת לי מייצור כזה? למה שאוהב אותו וארא ממנו וארצה לדבוק בו? מה אכפת לי אם קיים יצור שהוא סיבה ראשונה או לא? הרי הוא סך הכל עוד ייצור מבין שאר הייצורים, אלא שהוא המנכל והיוצר של הכל, אז לנה שיהיה לי אכפת ממנו יותר מאשר שאכפת לי מהעולם? למה שאקיים את מצוותיו? 

ובכלל אם הוא עוד "יישות" אז הוא כבר לא מושלם.כי כל "יש" זה כבר הגדרה מצמצמת.

אבל אם אלוקים הוא מלמעלה מיש ואין, אז כל זה נפתר

אני גם לא יכול להשיג את העצמות של כיסא או שולחן כי אני יצור סובייקטיבי. אין טעם לדבר על מחשבות אובייקטיביות כיצורים סובייקטיביים, ותמיד נהיה מוגבלים בדיבור על האובייקטיבי, כי אנחנו יצורים שמתוכנתים לחשוב מצד החוויה שלנו את העולם. יש לנו רק חמישה חושים שדרכם אנחנו פוגשים את האובייקטים, בעוד שלהם יש אינסוף אפיקי התבטאות תאורטיים......

עדיין יש עצמות, ה' קיים מצד עצמו טרם וחרף כל ההתפרטות. זה קיים. אין לזה נפקא מינה עבורי כמו שאני יכול לכתוב על הדף "אינסוף" אבל לא לחוות אינסוף... אבל מדעית ברור שזה קיים וזה נכון 💁🏻‍♂️

אתה אומר משהו אחר, שהערגה שלנו היא למה שמכל למילים ולאותיות, ושהעצמות מתבטאת בערגה חסרת המילים הזו וחסרת התואר הזו. אני מסכים לגמרי אבל זה לא הופך את האמירה *שיש עצמות* לאמירה לא נכונה. בוודאי שיש עצמות, פשוט האפיק לחיבור איתה הוא לא שכלי ומדעי אלא של געגוע אל הנשגב........

-

אגב, בחיים לא טענתי שאני יודע להגיד משהו על העצמות. אני לא חושב שאלוהים הוא מישהו... אין לי בעיה להגיד שהוא הכל, או נשיאת הפכים בלתי מוגדרת. עדיין זה בסדר להגיד שיש לו עצמות, כי הוא קיים......

כמובן שלא תטעה - אני לא אומר "אין אלוקים" או "היחס שלנו אליו מת".

אלוקים אינו מישהו, אינו משהו, ואינו הכל. כל אלו הגדרות. כשאמרתי שהוא לא ייצור או יישות התכוונתי גם למשהו (דווקא מוטב לומר עליו שהוא מישהו מאשר משהו. למרות ששניהם לא נכונים)

אבל הוא מתגלה אלינו כ"מישהו" מבחינה סובייקטיבית. כלומר כבעל רצון.

מה הכוונה "מדעית ברור שזה קיים"?

הרב קוק אומר שהאמונה היא לא רגש ולא שכל. במילא לא מגיעה מאמירה כמו "לכל סיבה יש מסובב"

ההוכחה לאלוקים זה דרך זה שיש משמעות לחיים ולעולם, עובדה למשל שאושר עדיף מסבל ומוסר עדיף מרשע באופן וודאי. ווודאות משמעות זו מגיעה מה"אני" של כל אחד ואחד, לא מהוכחה אונטולוגית (מקווה שאני זוכר שזה המושג הנכון).

חווית המשמעות מכילה בתוכה את חווית השלימות. מכיוון שהעולם מוגבל ולא מושלם, אז במילא הציור הסובייקטיבי בתודעה שלנו את אלוקים  - הוא בתור מקור השלימות החיצונית לעולם המצטייר בתודעתינו כבעל רצון. אמנם זה "הסיבה הראשונה" במילים אחרות, אבל זה רק סובייקטיבי, כלומר זה רק ציור בתודעה שלנו, בעוד שאלוקים הוא מעל הגדרת "יצור שמהווה סיבה לשאר היצורים"

מוגבל מעצם זה שכל נברא התפיסה שלו סובייקטיבית , מצד המקבל ולא מצד עצם הדבר (עיין הקדמת המהרל לגבורות ה' בהתחלת ההקדמה) ולא יכולה לתפוש עצמות של דבר.

ומעבר לזה - הקב"ה כלל לא שייך להכניסו לשום תבנית הגדרתית. בין מובנת על ידי האדם ובין אם לא.

או כדברי פתח אליהו "סתימא דכל סתימין טמירא דכל טמירין. לית מחשבה תפיסא בך *כלל* (ולא רק על ידי בני אדם או נבראים)"

אני מבין את החרדה מהביטוי "וזה היופי באמונה, שאין בה שכל, אין בה היגיון". הוא מסוכן גם מכיוון שהוא יכול להתפרש בצורה רעה (אותה צורה שהחבר בכוזרי נזעק נגדה), וגם מכיוון שהשכל הוא כלי שמונע הגעה למקומות רעים (כתות וכדומה)

אבל הדוברת מתכוונת למשהו אחר (היגיון במובן של "אני מבינה את החשבונות של הקב"ה" או משהו באזור). היא לא מדברת תאולוגיה אלא פסיכולוגיה/עזרה עצמית/נפש. וגם קהל היעד שלה הוא אחר

(לא חשוב לי לסנגר עליה או משהו - מעולם לא שמעתי עליה. אני מתייחס לדברים שלה as is)

אם כבר תרחיב את הסלידה ל"זה היופי וכו' אין בה אחיזה" , "~אמונה אוחזת (היינו מתוך ידיעה והבנה) היא גאווה" , "~ענווה = אני לא יודע כלום".

תודה ששמת את הדברים בהקשר (הדיון, הקהל יעד).

להפך, אני חושב שחשוב לדון לכף זכות.

לא יודע אם זה היה רעיון שלה, או של העורכים שלה, להוציא את הסרטון short הזה. הוא כנראה הצליח ברמה של צפיות ותגובות (שראיתי על המקום, לא מעודדות במיוחד בהקשר של הדיון הזה) וזה חלק מאוד משמעותי בהגדרת ההצלחה של יוצרי תוכן כאלה. אבל אם אכפת להם מאמת ומדיוק ומהנזק מול תועלת שכגון זה גורם, -לא היה צריך לקרות לדעתי.

אמונה זה איפה שאין לי איך להוכיח שהיא קיימת.

ויש בזה יתרון, כך האמונה יכולה להיות לנצח.

אם היינו מוכיחים אותה בדומה לתיאוריה מדעית, ייתכן שבעתיד ימצאו הוכחה שמפריכה את התיאוריה, ואז מה נשאר?

זה אגב, נכון בעיניי גם על אמונות אחרות שלי (בדברים של העולם הזה, לאו דווקא דתיים). 

בניגוד לדוד שלא נמנע מ"ללכלך את ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה" כלומר ללכלך את ידיו בהתמודדות עם הרשעה בעולם הזה , כדי לטהר את המציאות הארצית של כנסת ישראל (אשה) להקב"ה (לבעלה) כדי שלא יהיה מצב של "כטומאת הנידה היתה טומאתכם לפני".  רק בדרך של דוד אפשר לטהר לתקן ולקדש את הארציות ולבער את הרשעה, ורק אצל דוד ניתן לומר שעם ישראל טהור בכל צדדיו גם הגשמיים וגם הרוחניים.

דוד לא ירוד משאול, יותר קדוש ממנו אבל פחות "רוחני" כי כל עניינו של עם ישראל זה להופיע את השכינה בתחתונים, כי ה' רוצה *אנשי* קודש, מלאכים יש לו מספיק בשמים 

זה ממש לא בגלל שהוא פחד לממש בעולם המעשה. אלא בגלל שהוא מצא גרעין אמת אפילו ברע מוחלט כגון עמלק.

עיין פסקה תמד בקובץ א

אבל השיקול להעביר את שאול ממלכותו היה כי הוא נרתע בשל צדקותו להתלכלך מהעולם הזה, בניגוד לדוד "אדמוני עם יפה עיניים" ששופך דמים אבל מדעת סנהדרין

שזה כמובן קרה בגלל צדקותו שריחם

בגמרא ששווה לאבות. על שאול לא.

שאול רוחני יותר מדוד, אבל לא קדוש יותר.

בדיוק כמו שישראל עדיפים על המלאכים, על אף  שהמלאכים רוחניים יותר.

זה נכון שמה ששאול מייצג (את עצם מלכות ישראל ואת האבות) גדול יותר מדוד. אבל בזכות שאול אז מה ששאול מיצג נשאר עם דוד, כשבית דוד מולך על  כל ישראל כמלך ישראל ולא רק מלך יהודה

אין לך מקורות למה שאתה אומר ואתה רק מדבר מהרגש. ולא שזה מפתיע כולם זוכרים ואוהבים את דוד המלך.

אבל מה לעשות שחז"ל קבעו לא פעם אחת ולא פעמיים ששאול גדול מדוד.

"אלוקי דוד". על שאול לא.

ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, נאמר על דוד שדומה לאבות.

כל זה בגמרא.

דוד היחיד שמזמן בסעודה בעתיד לבוא, לא האבות ולא משה ואהרון ויהושע.

תפתח מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכדומה. ברור משם שדוד גדול

מה שהוא מייצג (עצם המלכות בעם ישראל) גדול יותר ממלכות בית דוד

מסכת מועד קטן טז ב 

"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו" 

רש"י - "אבדתי כמה דוד - שהוא צדיק ממך"

ובפשטות חז"ל שם אומרים שאם דוד היה מקבל את המזל של שאול לא היה לו שום סיכוי. 

פסקה תמד קובץ א

"שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מידה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה, ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור, אוחזרים במדותיו של אברהם ברעיון, שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם"

בזוהר יש המון הפלאות על שאול המלך, 

ובמסכת סנהדרין איפשהו בדף ס כמדומני כתוב ששאול היה גדול הדור אחרי ששמואל הנביא נפטר, ומכשנפטר שאול דוד המלך נהפך לגדול הדור - משמע ששאול גדול ממנו גם בתורה.

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בטבת תשפ"ו 23:06

שאול צדיק מדוד, הכונה ששאול הוא בחינת צדיק גמור (כמו בנימין שמת בעטיו של נחש) ודוד בעל תשובה שהרי חזר בתשובה על חטאיו.

ובעלי תשובה גדולים מצדיקים.

גם הגמרא אומרת שהסיבה שאומרים אלוקי טברהם ולא אלוקי דוד זה כי דוד נפל בחטא והאבות לא. כלומר ההבדל בין האבות (ויוסף בנימין ושאול איתם)  לדוד זה שדוד הוא בעל תשובה.

ואמנם אומרים מגן דוד ולא מגן יצחק ויעקב.

מה שהרב קוק אומר זה ששאול מושלם יותר מדוד. אבל הוא אומר במפורש ששאול לא יכול להעלות את העולם ודוד כן. ומכיוון שמטרתו של עם ישראל זה להעלות את העולם ולהשתלם לא להיות מושלם, ואילו מושלמים הקב"ה לא צריך כי הוא עצמו כבר מושלם (עיין אורות הקודש על שלימות והשתלמות) - אז יוצא שדוד חשוב יותר משאול.

המלכות חשובה יותר מהיסוד על אף מגבלתה.

מה שהרב קוק כותב מסתדר עם מה שכתבתי - שאול חי בעולם אידאי ומושלם ורואה את הטוב שבעמלק, ומפני זה מפחד לרדת לבוץ העכור של העולם הזה ולתקן אותו. בעולם מושלם באמת לא הורגים את עמלק כי הוא טוב. אבל שאול בורח מתיקון העולם החסר לעבר העולם האידאי המושלם, ובעצם מזניח את העולם הזה, ובסוף פקידיו (כמו דואג) משתלטים עליו והורגים את נוב (לא שאול הרג אלא דואג, פשוט שאול הזניח את העולם הזה עד שהוא גדל פרא והגולם קם על יוצרו).

כמובן שהחטא של שאול מגיע מגדולתו - אבל הוא איבד את המלכות בגלל זה, וגרם בעקיפין לנוב לההרג.

זה כמו צדיק שישאר מושלם ולא ילכלך את הידיים במפגש עם רשעים להעלותם, אז בסוף לחובתו תזקף העובדה שהוא הפקיר את הרשעים ולא תקן אותם והם התדרדרו. ברור שזה הגיע מצדקותו היתרה. וייתכן שזה תפקידו בעולם, אבל את המלכות הוא איבד.

מבחינת היררכית משפיע-מקבל, אז האבות משפיעים על יוסף ומשה שמשפיעים על שמואל שמשפיע על שאול שמשפיע על דוד.

דוד הוא המקבל האחרון הסיכום בחינת כל הנחלים הולכים אל הים, ולכן לו נאה לברך בזימון לעתיד לבוא, כי כוס של ברכה זה הכלי קיבול של השפע.

ולכן דוד הוא החשוב אחרי האבות כי הוא בחינת המלכות כנסת ישראל, הלבנה המקבלת שלית מגרמא כלום.

השאלה מי יותר גדול שאול או דוד, זה כמו השאלה מי יותר גדול, יוסף או דוד 

(וברור שיוסף או בנימין גדולים משאול. ויוסף גדול מיהודה. אבל דוד גדול מיהודה(וגם מיוסף)  דוד גדול מיהודה כמו שאברהם גדול משם ועבר)

לא ברור לי מאיפה הבאת בעטיו של נחש.. מדובר רק על 4 דמויות מאד ספיצפיות שאול לא אחד מהם וזה ממש לא קשור לנושא. תלך 5 תגובות שלי אחורה ותראי שהוכחתי את מה שאמרתי מההתחלה. שאול היה צדיק מדיי לעולם הזה. הסיבה שדוד מלך היא כי הוא יותר מתאים לעולם הזה.

בעלי תשובה לא גדולים מצדיקים זו מחלוקת ידןעה ואתה שוב עושה סלט במקום להודות שטעית ולסגור את זה

הוא הנציג של מלכות בנימין.

דוד מתאים יותר לעולם הגשמי, והעולם הגשמי יהיה לנצח. לכן ודןד עבדי נשיא להם לעולם.

כל עניינו של עם ישראל זה לעשות שכינה לה' בתחתונים בעולם הגשמי. אז דוד גדול יותר. כשם שישראל גדולים ממלאכים. כי מלאכים כמו שאול לא מתאימים לעולם הזה.

דוד אחד מ7 הרועים (אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף דוד), שאול לא.

אני לא חוזר בי. דוד חשוב יותר. שאל את איתן האזרחי.

של קללת חטא האדם הראשון ש"הוא ימשול בך".

אבל לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר" ו"תקראי לי אישי ולא בעלי" ולכן דוד גדול יותר משאול במצב הנצחי

מה אתה אומר, מי יותר גדול, שאול או דוד?

לא הייתי מדבר במושגים של מי יותר גדול, אלא דוד הוא קובע לנצחיות כסא ה' בארץ.

אבל השם משמואל כותב שבחינת יהונתן בנו של שאול יהיה משנה למלך המשיח לעתיד, כמו שהרמב"ן מציע שבאידיאל שאול היה הופך למשנהו של דוד.

שאול ללא ספק היה גדול מדוד, במשמעות יחסית לא (רק) במשמעות אובייקטיבית, זה מבואר בפירוש בגמ' מו"ק שהוא ציטט. גם ברש"י שם משמע שזה עניין של מזל - אבל מבחינת השוואה שאול גדול מדוד.

גם בפשטות כשלומדים ביומא "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי'", משתמע שבעיקרון שאול היה יותר ראוי (ציינתי קודם שיחה מאוד יפה של ר' חיים שמואלביץ, אם תרצה אחפש אותה ואציין מקור).

לא אומרים אלקי דוד לא בגלל החטא אלא שהחטא הוכיח שדוד לא ראוי לדרגה הזו. זה פשוט בגמ'. הרי גם הגמ' עצמה אומרת שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אז לא יתכן שהחטא יהיה סיבה למשהו. (מצד שני גם כתוב שדוד נענש על אותו מעשה, גם בתנך - בהתייחס לטווח המידי, במות הבן ובמרד אבשלום וכו, וגם בחזל - שלא היה רודף אחד אלף, וש"לא תהא לך זאת לפוקה - מכלל דאיכא אחריתי", שמשתמע שהיה פגם מהותי בסיפור בת שבע.

מה שלא יהיה, לא בגלל זה אנחנו לא מזכירים את דוד בשמ"ע.

חשוב, אלא רוחני יותר.

מלאכים גדולים מישראל, ובכל זאת ישראל חשובים יותר.

בגמרא כתוב שדוד שואל את ה למה אומרים אלוקי אברהם ולא אלוקי דוד, משמע לוחא חטאו היו אמורים לומר אלוקי דוד.

אבל עדיין אומרים מגן דוד ולא מגן יעקב ומגן יצחק.

ועיין ב" ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ"

לא אומרים אלקי דוד, לא בגלל החטא, כי הניסיון והחטא הגיעו בעקבות השאלה של דוד למה לא אומרים אלקי דוד... עיין בעצמך בגמ' (סנהדרין קז.) ותראה שזה כך

גם עדיפות היא לא חד משמעית. למשל חכם עדיף מנביא הרב קוק מסביר שחכם יותר יעיל מנביא, לא גדול יותר.

לא אומרים אלוקי דןד כי כל עניינו של דוד זה בעל תשובה שגדול יותר מצדיק גמור (ולכן ה גלגל שיחטא כדי שיהיה בעל תשובה). מצד שני הוא פחות אידאלי כי הוא כבר לא צדיק גמור, אלא יותר מופיע את המלכות ולא את התפארת.

לכן לא אומרים אלוקי דוד אבל כן מגן דוד.

אולי שאול עדיף מדוד, אבל דוד חשוב יותר

הרעיונות שלך ממש יפים והגיוניים, אבל שים לב שבגמרא כתוב אחרת.

כתוב שאלמלא אתה שאול והוא דוד האבדתי כמה דוד מפניו. כלומר ששאול עדיף מדוד. למה? לא יודע וכרגע לא ככ אכפת לי.

למה לא אומרים אלקי דוד, דוד שאל וענו לו. צריך להבין מה בדיוק התשובה. אבל לטעמי אתה מעמיס רעיונות על הגמ' וזה קצת יותר מדי...

שדוד רק בשל זכויותיו לא יעמוד שהרי חטא. זה לפני שמשקללים חזרה בתשובה.

לאחר חזרה בתשובה אז דוד בעל תשובה גדול יותר מצדיק גמור, וזה מעלתו של בעל תשובה שהשפע שלו מה' ולא מעצמו, ולית מגרמו כלום (ולכן בהושענא רבא יומו של דוד באים עם ערבות, שאין בהם מעשים טובים ותורה כי הם מייצגות את בעלי התשובה). וזה דווקא מעלתו של דוד שלית מגרמו כלום, כמו כנסת ישראל שנמשלה ללבנה בחינת המלכות המקבלת. ולכן רק דוד יכול להיות מלך, כי הוא בטל למלכות שמים ולא אלטרנטיבה לה. ולכן שמואל רואה מרד בה' כשהעם ממליך את שאול, אבל לא כשממליכים את דוד.

זה לא רעיונות שלי. בפנימיות התורה דוד הוא בחינת המלכות, שהיא מצד אחד המידה הכי נמוכה ומצד שני היא המגמה של הכל, להופיע את זהות הקודש הישראלית בניהול הפוליטיקה הגשמית של העולם הזה

וזה מעצבן אוצי כי אני שונא שאנשים מערבים רגש בתורה ומסלפים דברים כדי שיתאים לדעה שלהם.

אתה מציג את זה כאילו דוד המלך היה האדם הגדול ביותר אי פעם (הוא היה בבירור מהגדולים) אבל לא ההכי גדול.

אגב, חוץ משאול היו עוד מלכים יותר גדולים מדוד, כגון יאשיהו בן אמון מלך יהודה שעליו הנביא מעיד שחור על גבי לבן שלא היה אדם שעשה תשובה גדולה ממנו.

ויש גם את יותם בן עוזיהו שהיה ללא ספק אחד האנשים הגדולים ביותר אי פעם - אם לא ה-

כפי שמובא בסןכה מד כמדומני, למה הם ככ גדולים? אנחנו לא יודעים זה לא מפורט. אבל אם זה מה שהתורה מעידה אז אנחנו מאמינים לזה. לא מנסים בכוח להוכיח שזה לא באמת נכון ח"ו

כאן על זיהוי דוד עם מידת המלכות. שהיא הכי נמוכה אבל הכי חשובה.

יותם בן עזיהו פוטר את העולם ממידת הדין כי הוא המלך היחיד שלא כתוב עליו שחטא (אמנם חטא בחטא פרטי כי לא מת בעטיו של נחש, אבל לא חטא בחטא כמלך). כתוב עליו שהיה ישר כדוד אביו, אם משווים אותו לדוד סימן שדוד צדיק יותר.

מי שלא חטא בסור מרע, לא אומר שהוא הכי צדיק בעשה טוב. האם כלאב צדיק יותר ממשה? לא

וזה לא רק צדקות אלא גדולה נשמתית

כתוב לך ברש"י שחור על גבי לבן "שהוא צדיק ממך"

אבל הרב קוק אומר שבגניזו תורה שבעל פה גדולה יותר

אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.

קוראים לזה איש קש.

אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)

ולא, אין אפשרות לערוך אחרי שהגיבו לי.

ממשה.

שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.

כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף. 

שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר

אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.

באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.

אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.

אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן, כי הם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות ובעלי תשובה.

אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.

של אל תהיי צדיק מדיי

שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.

יש לפעמים לבכור נטיה לנהל את המשפחה, אך לא מספיק מתוך חשיבה שקולה, אלא מתוך התחושה של "אני כאן בעל הבית, וכולם צריכים לסור למשמעתי".

כשהבכור מתנהל כך - הוא ראוי לתואר "בכור שוטה" במשמעותו הפשוטה.

ומכאן אפשר להשאיל את הביטוי למקומות נוספים.

כנלפענ"ד.

מקץ | האם ראובן הוא בכור שוטה? | תורת הר עציון

שים לב לאותיות ה-ו במאמר

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.

אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.

ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.

אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':

1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.

2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.

3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.

אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).

במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.

תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה. 

זה בדיוק ההבדל בין היהדות לנצרות/אסלאם ולעבודה זרה

הנצרות/אסלאם לקחו ערכים מסוימים והפכו אותם להכל, ערכים מוחלטים

כתוב על יימח שמו וזכרו שהוא "זקף לבנה והשתחווה לה" כלומר יש בניין גדול שמורכב מהרבה לבנים והוא בחר לבנה אחת והשתחווה לה והפך אותה לערך היחיד

ואז כשדת כזאת מנסה להשתלט על העולם היא רק מביאה למלא מלחמות, כי כל מי שהדת/הנפש שלו מתחברים לערך אחר שנראה סותר אז ברור שיילחמו בה

וכץהקיצוניות השנייה שזה העבודה זרה או אולי אפילו הפוסט מודרניזם של ימינו

בעבודה זרה אין אלוקים אחד יש הרבה אלילים וכל אחד שיעבוד את האליל שלו בלי סתירה לאלי של השני

אבל אין שום דבר מוחלט, אין גאולה, והעולם לא מתקדם לשום מקום

או בהשלכה לפוסט מודרניזם, בגלל שרואים שהדתות והערכים המוחלטים יוצרים מלחמות אז מבטלים אותם

וכל אחד והאמת שלו ואין אמת אחת וככה הכל בשלום כביכול ואין התנגשויות ומלחמות

אבל כמובן שזה גם דבר רע כמו שאפשר לראות היום את המערב מתפרק לאט לאט ומאבד את הזהות והשייכות שלו

כי אם אין אמת אז אין לעולם תכלית וייעוד ואין משיח ואין גאולה והכל סתמי והישרדותי

וכמובן שהפתרון השלם הוא תורת ישראל

שלא מבטלת את הערכים והזהויות

אבל מצד שני מבינה שלא כל ערך הוא מוחלט אלא הכל חלק מהתמונה אחת גדולה, התמונה האלוהית או האמת האלוהית העליונה

כמו שאם תסתכל על תמונה בזום אין ממש גדול אתה תראה פשוט מלא פיקסלים בכל מיני צבעים שלא קשורים אחד לשני והכל נראה סותר

וברגע שאתה מתרחק ומסתכל במבט יותר עליון אתה יכול לראות הכל בצורה יותר אחדותית

בהקשר של העבודה זרה והפוסט מודרניזם של היום

חזל בבית שני ביטלו את יצר הע"ז ואיתו פסקה גם הנבואה

ואז התחיל התור של החכמה והשכל, שהכל הוא מוחלט וקשה לו להכיל מורכבויות וסתירות

ואז נוצרות הרבה מחלוקות שאלו ואלו דברי אלוקים חיים כי להכל יש שורש עורכים שהם אלוהיים ונכונים

אבל להלכה צריך לפסוק משהו אחד

אבל זה באמת הדרך הנצרכת כשאין לך דרך פשוטה להגיע לאמת האלוקית העליונה והכוללת שהדרך הזאת זה הנבואה

ובתוך התהליך של הגאולה שאנחנו נמצאים בו אז מגיע הפוסט מודרניזם שהוא בעצם צמא של העולם לנבואה ולאמת האלוקית הכוללת

שיכולה להכיל את כל הסתירות ואת הייחודיות של כל אחד ואחד

שבעזרת השם נזכה להגיע אליה במהרה בימינו

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה