היא הגיעה אלינו לבית שנתיים לפני שנולדתי.
היא הייתה ממש חלק מהבית שלנו.
כשגדלתי,התחלתי להכיר אותה,ואפילו לחבב אותה-והיא מצידה גם,לכל מקום שהלכתי איתה,ורציתי שתבוא-היא באה.לא משנה מה היה מזג האוויר,או מה היתה השעה.
היא אהבה להיות בעיקר בגינה באיזור הבית,והיא הייתה עוזרת מאוד בנקיון ,ועובדת עד אפיסת כוחות.פשוט כך.
לפעמים היא הייתה קצת מתעקשת,והיה לוקח לי זמן לנסות לשכנע אותה לבוא,אבל לרוב הייתי מצליח,או פשוט קורא לאבא לעזור.
משום מה היא הייתה שואבת את כוחותיה בעיקר משתייה,אבל היו לה רק שני נוזלים שבהם היא הייתה מסכימה לגעת: האחד שחור,והשני צהוב,בו היא בעיקר השתמשה.
בשנים האחרונות היא נהייתה די חולה,,אבל אנחנו לא ויתרנו ולקחנו אותה לרופא מיוחד,והוא טיפל בה כבר כמה פעמים,והחזיר אותה לחיים כל פעם מחדש.
אך עכשיו לאחר 22 שנות חיים,בעת שרציתי לכסח את הדשא -
מכסחת הדשא שלנו נפחה חיים,באופן סופי.
יהי זכרה ברוך.
כל עצי השדה ירכינו ראשם,
וכל עשבי השדה יזקפו את ראשם,כי אין מי שיוריד אותם.
ירד דודי לגנו,ללקוט ת'קוצים,וגילה שאין לו איך,אז לקח את המכסחת שלנו.
בגן עדן תהא עבודתה.
