אני בת 12 ולאחרונה יש לי מין עיפות נגררת, לא משנה כמה אני אישן. אני מתעצבנת על כל דבר שזז בבית וברחוב בערך, וגם על מה שלא- ולא יודעת מה לעשות.
כלפי חוץ אני בסדר, רגילה. אבל בפנים ובבית- חסר בי משהו. פעם הייתי מזמינה פוווווווול בנות הביתה, וגם הולכת לחברות הרבה. עכשיו אני סגורה בבית ד' אמות, בחדר ומתעצבנת מהכל. פעם הייתי פועלת בנחרצות על מעמד חברתי, כי לא העייתי מהמקובלות שהם מרכז הכיתה, היתי במרכז של עצמי, הסוג בנות שדומות לי- ביניהם הייתי במרכז.
פעם הייתי עושה הכל כדי שהשבט יהיה מגובש ויפסיקו להפעיל לחץ חברתי עצום על כולם.
פעם אפילו הייתי יותר מתענינת בלימודים- חננה שבתעודה מקבלת [על אמת] הכל 100, אולי 95 אחד.
פעם- וזה הכי עצוב נראה לי- הייתי האחות הכי קרובה עם אחותי הקטנה שבת 9 היום. היינו מדברות כל הזמן, והיום אני רק עצבנית עליה.
פעם אפילו הייתי קמה בארבע-חמש-שש בבוקר, היום בשבע וחצי שמונה.
פעם היו לי מידות ממש טובות- מתחשבת, נאמנה, התפללתי בכוונה ועוד המון דברים, הסתדרתי עם כולם והעיקר- הייתי ילדה עם שמחת חיים ממש כמעט מושלמת.
פעם.
אני מתה לחזור לעצמי, אבל איך???