גלגל חוזר בעולם, נוסטלגיה, דור הולך ודור בא, כל הקטע של האכזבה של האבות מהבנים.

האם הערכים משתנים? (בשעתו הייתי גם אני צודק, -)

זה דווקא נחמד..מקווה שיעזור לך וממש בהצלחה!

רוצה עוד שירים? אני יכולה להביא לך בשמחה...

לא איכפת לי לנסות אם זה  עזר לך..

חיים חפר כותב מכתב לחברו שמכבר הימים, ומתלונן על תהליך המודרניזציה והשוני בין בדורות הקודמים לדורות העכשויים.

תנצל את הזמן כי בסוף אתה תתגעגע לימים האלו.

ושגם עם היום קשה  מלחמות ופצעים יבוא יום שהכול יעבור ויהפוך לנוסטלגיה.

ועשה דברים ואל תבזבז את הזמן כדי שתוכל אחר כך לספר לנכדים.

מקווה שעזרתי.

שלא משנה כמה החיים שלנו עכשיו סוערים וקשים, בסוף, בעז"ה נשב בנחת עם הנכדים.

נספר להם את סיפורינו עם קצת געגוע וקצת גאווה..

זה הזמן של השלווה.....

משהו כמו לא להתייאש...

בסוף ממה שאנחנו עושים יצמחו דברים גדולים...

(התלהבתי על העניין)

לעבודה- אולי כדאי לראיין מישהוא שלחם במלחמת יו"כ (כמו בשיר)/ עשה משהוא מיוחד אחר ואת הנכד/ה שלו ולהשוות את ההבדל בין הדורות בשיר ובמציאות.

אבל שזה יהיה פלמ"חניק....

מעניין לראות שהזכרונות שהסבא כל כך מתרפק עליהם הם לאו דווקא דברים טובים! בשבילו הנוסטלגיה זה כיבושים וקרבות, משלט, לחימה, פציעה... דברים שבעצם כיום אנחנו צריכים להיות שמחים שאין אותם, שיש עיר במקום משלט ושהמצב טוב יותר מבחינה בטחונית.

זה יכול להראות עד כמה הנוער של פעם היה הרבה יותר ציוני ואמיץ, שהלחימה על הארץ היתה הכל בשבילו, לעומת הנוער שמדובר עליו בשיר, שכל מה שמעניין אותו זה ריאלטי קניונים וכדורגל.

בהצלחה רבה!

אתה רוצה אולי לנתח גם אותם?

בס"ד

"היו זמנים אז במשלט ישבנו" ("היו זמנים") – תיאור כיצד מאורעות התקופה יסופרו כעבור שנים רבות."

זה שירי פלמח..

אותו פרנציפ- להבין רעיונות מרכזיים, להעלות נק' מעניינות.. תודה רבה

הערב יורד עלי אופק בוער,
רוחות בצמרת הרטיטו,
ואנו סביב למדורה נספר
על איש הפלמ"ח ושמו דודו:

איתנו הלך במסע המפרך,
איתנו סייר הוא בגבול,
בקומזיץ היה מזמר ועוד איך,
איתנו סחב מן הלול...

הגישו פינג'אן והגידו:
היש עוד פלמח'ניק כמו דודו?

היתה לו בלורית מקורזלת שיער
היתה לו בת צחוק בעיניים,
ועת הקיפוהו בנות עד צוואר -
צחק הוא עד לב השמיים.

אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף -
עת עוגן בחושך חרק,
הוא ילד נשא מן הים אל החוף,
ליטף את לחיו ושתק.

חשבו אז החבר'ה: אבוד הוא,
לאן התגלגלת יא דודו?

והנה הזקס בא בערב אחד,
זרח אז ירח של קיץ,
ודודו חיבק את הסטן שביד,
וחרש יצאנו בליל...

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.
הברוש צמרתו אט הרכין.
רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין...

רעי, נא אמרו והגידו:
העוד מחייך הוא שם, דודו?...

בס"ד

נוסטלגיות, געגועים למה שהיה ואבד. תקווה לראות שוב את החיוך, תקווה לשוב לאותם זמנים. הערצה ואהבה כלפיי אדם שהיה הטוב ברעיו [דודו].

נזכרים בחברים ע"י כך שהם נמצאים באותה אווירה שהייתה פעם, יחד עם אותם חברים שהיו ואינם.

[זה מה שעלה לי לראש כרגע.. מקווה שעזרתי בהצלחה!! ]

כמובן- אובדן, געגוע.

לי זה מעלה שאלות על דמות הגיבור (או במקרה הזה- הפלמחני"ק): זה מה שמאפיין אותו? שהוא סחב תרנגולות מהלול?

החיים לאחר המוות (העוד מחייך הוא שם, דודו?...)

הגבורה הגדולה.

רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין... ???

הרגישות שיש באנשים גם כשהם נראים קשוחים מבחוץ. (כל הבית על הילד)

היחס של החברה לגילוי רגשות כאלה/ חולשות. האם אפשר להשתנות/להראות צדדים אחרים  ליד אנשיםשמכירים אותך. (חשבו אז החבר'ה: אבוד הוא,
לאן התגלגלת יא דודו? )

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....