"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - מבאר הרצי"ה זצ"ל בשם אחד מגדולי האדמו"רים: שכל חייך יהיו במגמה להביא את ימות המשיח לימיך.

"עד שבאו תלמידיהם וכו'". שואל הרבה מפיאסצ'נה הי"ד: למה פסקו רק כאשר הגיעו תלמידיהם, וכי לא ראו לבד כי הגיע זמן ק"ש של שחרית? עונה הרבה: אותם גדולים וקדושים בענוותנותם חשבו שלא עשו מאומה כל הלילה שבו סיפרו את סיפור יצ"מ. כאשר באו תלמידיהם, ראו אותם גדולים לאיזו מדרגה גבוהה הם הגיעו, כמה הם מאירים, והבינו שעשו הרבה בלילה (לפני כן הוא מוכיח שתלמידיהם היו עמהם בלילה).

"...כלנו מסובין". 

בעיר וואלוז'ין שבליטא היתה אישה יהודייה עשירה מאוד, שזלזלה בעניים. השו"ע פוסק בעיקרון שנשים פטורות מהסבה אלא אם הן נשים חשובות (כיום "נשותינו חשובות הן", ולכן יש לבדוק האם הן פטורות היום). אותה אשה שלחה לשאול את הגאון ר' חיים מוואלוז'ין אם היא צריכה להסב, מדין אשה חשובה. ענה לה ר' חיים: אמנם אשה חשובה חייבת בהסבה, אבל מרור פטור מהסבה...

"ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

נשאלת השאלה: מדוע רק אנו וצאצאינו היינו משועבדים, מה עם אבותינו?

מסביר הרב קוק זצ"ל: אם רבש"ע לא היה מוציא את אבותינו ממצרים, אבל היה הופך אותם למושלי מצרים (ע"י כל הנסים והנפלאות של עשרת המכות), הם היו יכולים לגבור על הטומאה והקליפות, מכיוון שהם ראו נסים גלויים מרבש"ע, אבל אנו ובנינו ובני בנינו שלא ראינו את הנסים הגלויים הללו, ודאי לא היינו מצליחים להתגבר על הקליפות.

הרצי"ה אומר בשיחותיו שהקטעים הכתובים בארמית בהגדה מבטאים את הקשר בינינו לבין רבש"ע אף בגלות, שאנו יודעים שהכוזרי אומר שארמית היא שפה יותר גבוהה משאר השפות, מכיוון שהיא היתה השפה שבה אברהם אבינו ע"ה השתמש לדברי חול, שאף כשאנו בגלות ונאלצים להשתמש בשפה שהיא לא לשון הקודש, אנו בוחרים להשתמש בשפה היותר גבוהה וקרובה לקב"ה.

חג כשר ושמח!

<אופס, עכשיו זה נראה לי ממש ארוך, אבל כעיקרון זה פשוט הסיפור שתופס במקום LOL> 

המנגינה המסורתית, בקטע של ה- 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו' היא מאוד עליזה וכו' וכו', ואתה שואל את עצמך - מה נסגר? אנחנו עד כדי כך שמחים שלא רק מישהו אחד רצה לכלות אותנו - אלא יותר!?

וכאן מביא הרב סיפור: 

[בממלכה כלשהי היה מלך, ולמלך היה גן גדול, מפואר ובאמת - אחד משבעת פלאי תבל. יום-יום היה הגן סגור לשעה-שעתיים ופתוח רק למלך, אבל בשאר היום - כל תושבי הממלכה יכלו להיכנס אל הגן המפואר בחינם. יום אחד המלך ראה שמישהו לכלך את הגן, הוא כעס וציווה לתלות שלט בו נאמר שהכניסה לגן מותנת בכך שהנכנסים לא ילכלכו אותו. ביום שלמחרת - שוב פעם ראה המלך שמישהו מלכלך את הגן, כתב שמי שיתפס מלכלך את הגן - המלך יצווה להפיל עליו אבן ענקית (ומאוד-מאוד ענקית, שלא תזלזלו). 

אבל שוב פעם מישהו לכלך את הגן.

בסופו של דבר הציב המלך שומרים-חשאים בשעות הפתיחה של הגן, כדי שיתפסו את המלכלך. והם אכן תפסו אותו, אבל המלך נחרד לגלות שזה היה בנו, בן המלך לכלך את הגן ועל פי הצו שהוציא המלך - האבן הענקית הזו הייתה אמורה ליפול עליו. המלך לא ידע מה לעשות וכו', עד שאחד המשרתים ציין בפניו שנכתב בצו שתופל על האדם האבן הגדלה, אבל לא נאמר באיזו צורה היא תפול עליו... המלך הבין וציווה להביא את האבן ולפורר אותה לחתיכות קטנטנות, שאת כולן זרקו על בן המלך. אז כן, בן המלך נפגע - לפעמים נפלה עליו לבנה, לפעמים כמה פירורים, הוא נפצע - אבל נותר חי.]

ככה גם עמ"י, על שעבוד מצרים נאמר "ועבדום ועינו אותם 400 שנה" - שעבוד מצרים לא היה 400 שנה... 

אלא מה, ידע הקב"ה שעמ"י פשוט לא יהיה מסוגל לשרוד בשעבוד של 400 שנה, ולכן הוא חילק את ה-400 שנה האלו, את האבן הענקית הזו, לחתיכות יותר קטנות, אז כן, לפעמים נוחת עלינו חלק קשה במיוחד (גירוש ספרד, השואה וכדומה) - אבל זה לא משמיד אותנו, אנחנו נפגעים, נפצעים, אבל עדיין קיימים. 

ולכן אנחנו שרים, ואכן בעליזות, "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" - אנחנו מודים להקב"ה שלא העמיד לנו רק גוי אחד נגדנו, אבן ענקית אחת נגדנו, אלא חילק את המכה, כדי שנוכל לעמוד בה.

פסח שמח וכשר. [:

הגאון רבי יוסף חיים מבבל, בעל "בן איש חי", ביאר בדרך זו את הפיוט "חד גדיא":

אם נתבונן בסיפור המעשה של "חג גדיא", תתעורר מאליה תמיהה גדולה: אמנם החתול נהג שלא כשורה כאשר אכל את הגדי, אך לעומתו הכלב בהחלט עשה כדין כאשר נשך את החתול הרשע. והמקל שהכהו רשע הוא, שהרי פגע בכלב שומר החוק והסדר, שרק נקם את נקמת הגדי האומלל, ומעתה האש ששרפה את המקל - יפה עשתה, כך נאה וכך יאה. והמים שכיבוה שלא כדין עשו, ועל כן עלינו לכאורה לומר "יישר כח" לשור ששתה את מי המריבה הללו, ומאידך עלינו להתקומם נגד השוחט, שהניף את המאכלת על צוואר השור הצדיק ושחטו עד שפרחה נשמתו, ובהכרח נגיע לאור כל זאת למסקנה שמלאך המוות, שהמית את השוחט - כדין עשה, ומעתה תתעורר השאלה: מדוע העניש הקב"ה את מלאך המוות? או, אם לנסח זאת ביתר חריפות, לפי הגיון הפיוט, הרי שהקב"ה נהג שלא כהוגן...

אך התירוץ לזה הוא פשוט וברור: אכן פשוט וברור: אכן, לא כהוגן נהג החתול כאשר אכל את הגדי, אולם אין זה מענינו של הכלב להתעבר על ריב לא לו; איש לא מינהו לגואל הדם של הגדי, ועל כן צדק המקל שהיכהו, ולא צדקה האש ששרפה את המקל, וצדקו המים כשכיבו את האש, ולא צדק השור כששתה את המים, והשוחט צדק בשחיטת השור ומלאך המוות לא כדין עשה, ונמצא שהקב"ה הענישו כדין, א-ל אמונה ואין עוול!

וכל זה אינו אלא משל על ענין יציאת מצרים, שהרי גם עליה ניתן להקשות מדוע נענשו המצרים, הרי הקב"ה גזר שעבוד על עם ישראל? אלא, כאשר גזר הקב"ה את השיעבוד, באמרו לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" - לא אמר מי יהיה העם המשעבד, והמצרים הם שבחרו למלא תפקיד אכזרי זה, ועל כן אנו משיבים להם מעין התשובה ב"חד גדיא": השעבוד אמנם נגזר על ישראל, אבל אתם מה לכם שנכנסתם ומיניתם עצמכם לתפקיד המשעבדים? על כך נענשתם!

חג כשר ושמח! =]

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....