אם ה"מזרח הרחוק" בכלל הוא מהמקומות הנמוכים ביותר מבחינה רוחנית, ואם מדינת תאילנד היא מהרחוקות שבמזרח, ואם העיר בנגקוק היא מהתחתונות שבתאילנד, הרי שלשת הימים של "חג המים" התאילנדי בבנגקוק (המתחילים בכל שנה ב-‏13 לאפריל) הם "תחתונים שבתחתונים" ממה שאפשר למצוא בכדור הארץ.

פשוט לא להאמין. מליוני בני אדם קופצים כמטורפים ברחובות קריה, לקול צלילי מוזיקה מחרישת אזניים ממש, ובשעת הריקוד שופכים מים מהולים בקמח, מעין סיד לבן, זה על זה, מתוך אקסטזה של טירוף הדעת.

תארו לעצמכם מה קורה כשתאריך לועזי זה חל השנה בדיוק בליל שביעי של פסח, כאשר מאות צעירים יהודים רוצים לבא לתפלה ולסעודת החג ב"בית חב"ד", ומשום מה החליטו מליוני המטורפים, שהרחוב של בית חב"ד הוא המתאים ביותר ל"עבודה" זו של הריקוד והתזת הסיד הלבן. בימים אלו, לא רק שפשוט אי אפשר לעבור ברחוב מרוב הדוחק וההמולה, אלא מי שמנסה לעבור יגיע לבית חב"ד רטוב ונוטף מים לבנים. ובכל זאת מגיעים המונים במסירות נפש, וכל אחד מספר את החוויות שלו, איך הצליח להתחמק מסילוני המים, או איך לא הצליח.

והנה מגיעה באחרון של פסח סעודת משיח, וכבר נקבע מקדמת דנא, שהשליח הרב יוסף חיים קנטור שי' מגיע עם בני קהילתו ("בית אלישבע" במרכז העיר) לחגוג סעודה זו בבית חב"ד, מרחק הליכה של שלש שעות! והם הולכים דרך זו בחום הנורא של בנגקוק, ומגיעים רטובים עד לשד עצמותיהם, מהחום והלחות, ומהמים והקמח.. ומיד קופצים למקוה, מחליפים את בגדיהם, ונוטלים ידיים לסעודה.

וכך יושבים ביחד, הרב נחמיה וילהלם ואורחי בית חב"ד, עם הרב קנטור וקהילתו, ומדברים דברי תורה והתעוררות, ואחד המסובים חוזר דא"ח, ומנגנים את ניגוני אדמור"י חב"ד לדורותיהם, ולאחר ניגון הד' בבות יוצאים בריקוד של "ניע ז'וריצ'י חלופצ'י", ובחוץ מתחת לחלונות בית חב"ד ממשיכה המוזיקה מחרישת האזניים, בום-בום-בום, בום-בום-בום, ונשמעות צעקותיהם של רבבות הרוקדים בטירוף הדעת שאין למטה ממנו.

ופתאום קם בחור אמריקאי ואומר באנגלית: "מה חשבתם שהפצת המעיינות באמריקה זוהי "דירה בתחתונים"? באירופה זוהי "דירה בתחתונים"? לא! כאן בתאילנד, בבנגקוק, באמצע השיגעון והבום-בום-בום של "חג המים", כשיושבים ומדברים דברי תורה וחסידות, ומנגנים בדביקות, כאן נעשית דירה לו יתברך בתחתון שאין למטה הימנו. ורק הליובאוויטשער רבי מלך המשיח מסוגל להפוך חושך שכזה לאור. ומעתה מה עוד חסד להתגלות הגאולה השלימה"?!

*
הסדר בבית חב"ד בנגקוק הוא, שלאחר סעודת השבת עם מאות המשתתפים, מזמינים את הקהל להשתתף ב"עונג שבת" (ועל דרך זה בחג) בביתו של השליח שנמצא באותו בנין. ובדרך כלל מגיעים כ-‏80 אורחים, צעירים ומבוגרים, ישראלים ותושבי אמריקה אירופה ואוסטרליה, וכך יושבים באווירה של תורה וקדושה עד לשעה 2:00 לפנות בוקר. וכתוצאה מהתוועדויות אלו, הרי יש כבר עשרות יהודים שהתקרבו לחיי תורה וחסידות מלאים, ועוד מאות שהתקרבו בשלבים שונים, אם לשמירת שבת, או הנחת תפילין וכו', ומצוה גוררת מצוה.

כל אחד מהיושבים בעונג שבת, מוזמן לספר על עצמו בכמה מילים, ואח"כ לומר איזה רעיון או דבר תורה או סיפור, או לבחור ניגון שהוא מבקש מהקהל לשיר. ומדהים לשמוע את הסיפורים האישיים, המוכיחים בעליל את השפעת בית חב"ד בבנגקוק, לצד פעולתם העצומה של שאר בתי חב"ד למטיילים, שהחלו לפרוח בשנים האחרונות, וכן של פעולות צעירי אגודת חב"ד בצבא, כאשר כל אלו יחד משלימים אחד את השני, ולא מאפשרים לאף יהודי לברוח ולהשמט מידו הנטויה והאוהבת של נשיא הדור. ואציין כמה סיפורים שנשארו בזכרוני:

בחורה מאשקלון, מבית דתי, למדה בבי"ס חב"ד והתרחקה מפני סיבות שונות. לפני שנה וחצי ביקרה כאן ומאז היא שומרת שבת. היא מספרת שלאחרונה הרגישה שהיא חייבת "למלא את המצברים" ולכן הגיעה לכאן לפסח. היא מסכמת עם בנותיה של השליחה שיזכירו לה כל יום בטלפון לישראל שלא תשכח את ספירת העומר, ואומרת בחיוך "אני מרגישה שאני מתדרדרת לחזרה בתשובה"...

אדם ישראלי שהיה עשיר גדול וירד מנכסיו, הגיע לבנגקוק ונשבה באווירה של בית חב"ד. לדבריו, הוא מחשיב את גילו מיום שהכיר את חב"ד, שאז קיבל טעם בחיים. הוא מתפלא איך יתכן שהאוכל של פסח כל כך טעים כאשר בחב"ד לא משתמשים בשום תבלינים, ומתרץ את הקושיא בעצמו: "יש כאן תבלין של אהבת ישראל שמכניסים בחב"ד לכל המאכלים, ומזה הטעם המיוחד".

אשה צעירה חסידת חב"ד מתל אביב, הגיעה עם בעלה אברך משי תלמיד חכם ועובד ה', בעל תשובה של אחד מבתי חב"ד בארה"ב. הוא לומד בכולל בכפר חב"ד והיא מלמדת במדרשה בצפון תל אביב. הייתה מפקדת בצבא, וגירשה משפחות מגוש קטיף. לפני חמש שנים ביקרה בבנגקוק ונעשתה בעלת תשובה גמורה ע"י השליח הרב וילהלם ורעייתו. באה עם בעלה לכאן לפסח לעזור בהכנות לחג ולהראות לבעלה את המקום ששם חזרה ליהדות.

בחורה מהפיליפינים. האבא רב חרדי מנהיג קהילה שם. בליל הסדר בכל שנה באים כל הקהילה כשמונים איש לעשות את ליל הסדר אצלם בבית. זה שנתיים שעזבה את הדת. אומרת בהתרגשות ובבכי כי עכשיו נזכרת בימים הטובים ומתגעגעת לאווירה הקדושה שגדלה בה. אין ספק שתהיינה תוצאות להתעוררות זו.

בחורה שעבדה באל על בבנגקוק. התקרבה ע"י הזוג וילהלם והתחילה לשמור שבת. ניהלה מאבק נגד אל-על שלא הסכימו לפתור אותה מעבודה בשבת. ויתרה על העבודה, ועברה ללמוד במכון חנה בניו יורק. באה לחג הפסח לעזור לרבנית בהכנות לחג ובכדי להתחזק ולהתעלות באווירה המיוחדת.

מפקד בצה"ל בצבא קבע, היה במזרח לפני הצבא והשתומם לראות את חב"ד בכל מקום. חזר לארץ, התגייס, ונדהם לראות שגם כאן הגיעו אליו חב"ד למפקדות הכי רחוקות ושימחו את החיילים. מסכם: אין כמו חב"ד!

זוג שלומדים יחד "סינית" באוניברסיטה בשנחאי. כמובן שקשורים עם בית חב"ד שם. הגיעו לחג לתאילנד, וכמובן רק לחב"ד. כל תכנית הטיול שלהם בנויה מסביב בתי חב"ד במזרח. כמו כן ישראלי שנוסע כבר עשרים שנה לעסקים בדרום אפריקה, וקשור עם חב"ד שם. בא לטייל בחג וכמובן תכנן את הנסיעה באופן שיהיה בליל הסדר בבית חב"ד. ושוב, איש עסקים ישראלי שעובד בעיר לאוס במדינת ויאטנם, קשור שם עם בית חב"ד ובא לחוג את ליל הסדר בבית חב"ד בנגקוק.

משפחה, אבא אמא וחמשה ילדים. האבא מתפלל עם גארטל, כפה שחורה, זקן של חול המועד. בעלי תשובה של השליח הרב שנור בגני תקווה. היו בטיול בעיר פוקעט תאילנד. כשהיתה התראת צונאמי בחול המועד, ברחו לביתו של השליח החבד"י, שם הם היו בטוחים שהגלים לא יגיעו.. כל הטיול שלהם מתוכנן על בתי חב"ד.

וכך אפשר למלאות ספרים עבי כרס מהסיפורים המתגלגלים בכל סעודה וסעודה, ומוכיחים שהרבי מלך המשיח חי וקיים, ומאיר את המקומות הכי חשוכים באור של תורה ומצוות ובמעיינות החסידות. אבל מספיק אם אעצור כאן ואחתום רשימה זו באפיזודה שחוזרת על עצמה. ישבתי בבית הכנסת של בית חב"ד בחול המועד. נכנס בחור עם כיפה סרוגה. סיפר שהוא גר בישוב בית-אל. ניגש לארון הקודש ונישק את הפרוכת. פונה לעברי ואומר בקול נשנק מדמעות: "כמה מרגש להכנס לבית חב"ד, ולהרגיש אוירה כל כך קדושה, בתוך ה'שום מקום' הזה של בנגקוק".

בס"ד

לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.

לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.

כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.

אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.

הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.

מה אומרים הנתונים בשטח?

כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:

* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):

כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):

כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):

כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).

> במילים פשוטות:

> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.

> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.

>

השורה התחתונה

נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:

* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.

* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.

כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.

מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"

אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.

אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.

כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.

ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.

בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.

אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.

כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

היי,

במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש  שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.

תודה!

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

תקציר:

האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -

"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.

דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇

לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.

https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267

מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.

נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.

נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.

הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.

אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו

ספריית ליובאוויטש

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".