תקשיבי, הייתי ממש במצב שלך, אפילו יותר גרוע!
השתמשתי בשיטת האלימינציה, ואמרתי שאני חייבת לעבוד עם אנשים, ולעבוד בעבודה שתשתנה כל יום, מגוונת, וכיפית, ושאני ארגיש שאני עוזרת. אז הורדתי את כל המקצועות הריאליים, והתארים שלא יוצאים מהם עם מקצוע.
ותמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות מורה, ואחרי השירות ההרגשה רק התחזקה לי.
אז עשיתי פסיכומטרי במטרה ללמוד עבודה סוציאלית. כן, כמו כל שאר הבנות הדתיות בארץ. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, ושזאת הדרך שאני אוכל לעזור בה הכי הרבה.
בסוף קיבלתי בפסיכומטרי ציון נחמד, וב"ה דודים שלי מחו"ל נלחצו כששמעו שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית (זה היה בדיוק בשביתה שלהם) וביקשו שאני אלך להכוונה מקצועית, והם אפילו שילמו על זה.
אז אמא שלי בררה על כל ההכוונות המקצועיות, ובסוף מצאנו מישו פרטי קרוב למקום שעשיתי בו שירות, והלכתי אליו. בהתחלה הוא שאל שאלות עלי, כדי לנסות להכיר ולהבין אותי, ואז הוא עשה לי מבחנים כדי לראות את היכולות שלי (ואפשר גם לדעת כמה בערך תקבלי בפסיכו..) ואז הוא הסביר לי על עצמי, על היכולות שלי,, על הרצונות שלי, והכי חשוב- על המקצועות עצמם- מה זה אומר ללמוד ולעבוד בכל אחד מהמקצועות, ולמשל הוא אמר לי שאני אהיה טובה בשיווק, אבל שלא יהיה טוב לי עם העבודה,ועוד הרבה דברים. בקיצר, בזכותו לא הלכתי לעבודה סוציאלית- תואר שלא הייתי נהנת בו, לא הייתי מסופקת איתוו, והגיוני שהייתי משתעממת ממנו...
תחשבי שההחלטה שאת מחליטה עכשיו משפיעה במידה מאוד משמעותית על כל החיים שלך!!