בס"ד
מהצד השני.
עלי את כועסת, ואת המעשים שלי את לא סובלת.
כי אני לא בסדר מבחינתך, ואולי בצדק.
אני לא מסוגלת להיות בטקסי יום השואה. לא מסוגלת ברמה שלא לא מסוגלת להתמודד, מה תעשי לי? לא מסוגלת להתמודד.
אתמול לא הלכתי לטקס הישובי, היום לא הלכתי לאולפנה, ואני לא מתכוונת ללכת לסרט של הנוער היום- למה? לי יש את השיקולים שלי, ואני לא חייבת לאף אחד הסברים, אבל אני רוצה לענות לך בכל זאת.
אני קרויה על ניצול שואה, כל המשפחה שלי -קשורה במידה כזאת או אחרת לשואה- סבא שלי ברח מהנאצים, סבא רבה שלי נלחם בהם מהצבא האדום, הצבא הרוסי וראה לא פחות זוועות, אני חיה ונושמת את השואה, מהבית, אני לא יודעת מה איתך, אבל לי יש טראומות מסיפור אישי של המשפחה שלי שהשאירה את הבת בת השנתיים בתחנת הרכבת - כי הייתה חולה, והרוסיים שברחו יחד איתם ברכבת לא רצו להדבק, לא הייתה להם ממש ברירה אחרת... ועד היום, 70 שנה אחרי, לאף אחד אין מושג מה עולה בגורלה, איפה היא, האם היא נותרה בחיים או מתה, והיום גם אין את מי לשאול.
אני מבינה את הכעס שלך עלי, אבל את לא יכולה לשפוט אותי, או מישהו אחר שלא מוסל להתמודד עם יום השואה.
חברות שלי טסות השנה לפולין בעז"ה, הן רצו שאני אבוא איתן, אבל לי היה ברור שאני לא טסה לפולין, למרות מה שקרה למשפחה שלי שם, למה? כי אני אחזור משם "בלי כיפה". ואני לא צריכה הטפות מוסר ולא החזרות בתשובה, תודה.
בפעם הראשונה שהייתי בהלוויה, זה היה לפני שנתיים, חברה שלי, בת 15 וחצי, נפטרה. זה היה המחזה הכי נוראי שראיתי בחיים שלי. מבטיחה לך. בפעם האחרונה שהלכתי לאזכרה שלה, זה היה ב11 חודש, וגם אז, אני ברחתי באמצע. לקחתי את הרגליים שלי וברחתי, בטרמפים, מישוב נידח, אבל לא הייתי מסוגלת יותר, ואני מענישה את עצמי על זה עד היום.
בכיתות ז' וט' אני זאת שהרכיבה את הטקסט של יום השואה- חודשים שלמים אחרי זה אני הייתי בדיכאון, במצב מזעזע, אמא שלי הייתה צריכה להכריח אותי להפסיק לחשוב על זה, ולקח לי הרבה מאוד זמן.
באותה הלוויה, שאני לא אשכח לעולם, היועצת של האולפנה אמרה שאסור לנו לשפוט אף אחת, כל אחת מתמודדת עם האובדן הזה בדרך שלה, אין מישהי שכואב לה יותר ואחרת שפחות- זה שהיא לא בוכה לא אומר שהיא לא עצובה- ואז גילתי שיש בנות שבאמת העיניים שלהן יבשות מדי.
ואני רוצה להגיד לך את אותו דבר. כל אחד מתמודד עם האובדן הנוראי הזה בדרך שלו. ולי יש אות, שאני בחיים לא אוכל לשכוח מאיפה באתי ומה המשפחה שלי עברה, בכל פעם שקוראים לי.
יש אנשים שצוחקים. זה אולי לא מנומס, ואולי לא מכבד, אבל זאת התמודדות שלהם, את יכול לשפוט אותם?
יש אנשים שאדישים, וגם אותם את לא יכולה לשפוט.
ויש אנשים שלא מסוגלים להתמודד, ואת צריכה לחיות עם זה.
אני מכירה מישהי שהאזכרה של סבתא שלה, זה מפגש משפחתי משמח במיוחד שכל המשפחה המורחבת מחכה לו מאוד- למה? כי הם פוגשים את כולם וזה מפגש משמח מאוד, ואני בטוחה שהסבתא מסתכלת עליהם מלמעלה ושמחה מכך מאוד, שיש לה זכות, יום הזיכרון שלה גורם לאחדות המשפחה ולעוד חיוך.
אני מאמינה שאסור לשפוט אנשים, אבל את מוזמנת לשפוט אותי ואת המעשים שלי, את אולי מתמודדת, אבל אני לא.
|מעריץ
