סתם כמה מחשבות שעלו לי, קצת ארוך אבל חשוב
יבערב יום הזיכרון נסעתי לבריכת הסולטן, לזכור ולשיר לזכר הנופלים, לזכר נופלים שנמצאים היום ליד כיסא הכבוד, במקום הכי גבוהה שיש, לזכר נופלים שיודעים שם למעלה מה האמת.
בעצם יום הזיכרון הוא בשבילנו, כי הם לא זקוקים שנזכור אותם, אבל אנחנו זקוקים לו- כדי לזכור ומכך להתחזק.
כיהודים מאמינים אנו יודעים ששם למעלה טוב ורק לנו הנשארים למטה קשה, ואני חושבת שכדי להתחזק אנחנו צריכים להשתדל להמשיך את דרכם בעולם, אבל אז, כשזוכרים, בטקס עצמו רבים וטובים שכחו שיש לנו תפקיד בעולם, מה הנופלים היו רוצים שנעשה, פה, בעולם.
בבריכת הסולטן היו כ6000 אנשים מתוכם רוב מוחלט דתיים, לפי דעתי היו שם +1500 בנים דתיים, ושרו שם 4 זמרות. זה ויכוח ישן שמתעורר כל פעם לדיון כאשר יש חיילים שיוצאים, אבל בבריכת הסולטן שום מפקד לא חייב אותם לשמוע וגם אפילו הרבנים המקילים לא נראה לי היו מקילים במקרה הזה כי הן שרו לבד ולא במקהלה.
כל אחד מהבים שהיה שם לא הקל לעצמואלה הקל לכלל הציונות הדתית, הקל לכל החילים שנאלצים לשמוע שירת נשים בגלל שהצבא רואה שלא אכפת לדתיים ולכן לא מתיר לחילים לצאת בטקסים. הרי מדברים על כך ש40% ממסימי קורס קצינים, אז למה ששומעים על חילים שמסרבים פקודה מדובר רק באיזה 3 חברה? הרי אם כל ה40% היו יוצאים הצבא היה נאלץ לוותר להם.
בבית שלכם תשמעו שירת נשים, לא בגלל שמותר אלה בגלל שאני לא יכולה לומר לכם מה לעשות בבית שלכם, אבל בפרהסיה אני יכולה לפחות לבקש- תכבדו את הקב"ה, תכבדו את הציונות הדתית, תכבדו את הכיפה שעל הראש שלכם (תכבדו גם את עצמכם) כי אתם מיצגים לא רק אתכם אלה את כולנו