בס"ד
אני זוכר את עצמי, ילד בן 10-11 לפני הגירוש מגוש קטיף נמצא בכל הפגנה, בכל אירוע ובכל מקום. אלפי אנשים צועקים שהנה אנחנו לא מפחדים מדרך אורכה. ששום דבר לא יפגע בנו.
והנה הגירוש עבר והגיעו ארועי עמונה - שוב מאבק ושוב פינוי.
והנה עברו השנים ומגיע הקפאה - ושוב עצרת אך כבר ניתן לראות שעבד הכוח.
והנה היום אנחנו לצערנו שוב חוזרים לצב של פינוי יישובים ביו"ש ו... שקט. האם עם הנצח מפחד מדרך ארוכה? הוא מפחד ממאבק? מפחד שוב להשבר?
נכון-
אני מאמין שמשהו שבר את הציבור והוא יטען שבשביל מה להאבק אם בכל מקרה יהיה פינוי ואף אחד לא שים עלינו?
אני גם מאמין שכל האירועים האלה גרמו לאנשים להפסיק להאמין בדרכי מאבק והם מעדיפים לשבת בשקט בבית ולצפות לנס (אם בכלל).
השאלה אם זה מה שצריך להיות?
התשובה היא: היא ממש אבל ממש לא!
אם נוגעים במשהו של החרדים - כל ירושלים יכולה לעלות באש והחרדים ישבשו את הכל עד שיבצעו את מה שהם רוצים.
אם משהו יפריע לחילונים הם יצאו לרחובות עד שכולם יתערבו ויפתרו להם את הבעיה.
ורק אנחנו בשקט.
פוגעים בנו כל פעם מחדש אם זה בפינוי ואם זה בצבא ואם זה בכל מיני מקומות שונים - ושקט! וזה ממש לא אמור להיות ככה. הציבור הזה יש לו את הכוח (אני מקווה ומאמין) בשביל לגרום לכך שיפסיקו לפגוע בנו בכל פעם מחדש, ויפסיקו לפנות אותנו.
בידיינו הכוח! רק צריך להשתמש בו! עכשיו כשעל סדר היום נמצאים פינויים הרבים זה הזמן לשבש את המהלך היום יומי ולהעלות את העניין הזה ולהRאות לכולם שאנחנו לא ילדי כאפות ואנחנו לא שותקים על כך שפוגעים בנו.
