בס"ד

"ואפילו מאוד..."

לפעמים זה טוב, הלבד הזה, הבדידות, להרגיש את הכאב, ואפילו להנות ממנו- אבל זה גם מאוד מסוכן.

ברגע שמתמכרים לכאב, לדיכאון, ליאוש- זה מצב מאוד מסוכן.

זה כמעט כמו סמים, אלכהול, סיגריות- זה  הרגל רע שמוביל לאבדון.

יהיו אנשים שיגידו שאני מגזימה- אבל אני הייתי שם, ואני יודעת על מה אני מדברת.

בקלות אפשר להגיע לדברים נוראים, בקלות, החבל דק מאוד, כמו בין שנאה לאהבה.

ומצד שני, זה טוב לפעמים להיות לבד. זה נותן זמן לחשוב, להתנער מכל החיצוניות ולדבוק רק בפנימיות, זאת תרפיה.

ממה שהבנתי מ6 שורות וחצי שלך, את כבר עברת את הגבול הדק- את נמצאת במצב המסוכן של זה.

"אני מכורה לזה,לידיעה שאני בודדה.."-זה! בדיוק זה! זה מה שמוביל לאסונות.

אני מתחננת בפנייך, לכי תדברי עם מישהו. לא משנה מי. מישהו שאת סומכת עליו, מרגישה פתוחה איתו, רק שיהיה מישהו!!!! שיהיה פסיכולוג, יועץ, מורה, רבנית, חברה, חבר, ידיד, בת שירות, מדריכה- מישהי או מישהו. (אני יודעת איך זה פה, אבל אני מוכנה לדבר איתך, רק אם תרצי...) -תדברי. תשפכי. תשתפי. אל תשארי בבטן.

די. מיצת את הזמן של הלבד- עכשיו צאי קצת החוצה...

ערב טוב, ד"ר אריק.

ד"ר אריק... ומוסיפה שאם קשה לך למצוא מישהוא לדבר איתו... את יכולה לפנות ל'קו ללב'

בהצלחה ממש ממש נשמה!!

תהיי חזקה..

לאיודעת לעזור

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....