בס"ד
"ואפילו מאוד..." 
לפעמים זה טוב, הלבד הזה, הבדידות, להרגיש את הכאב, ואפילו להנות ממנו- אבל זה גם מאוד מסוכן.
ברגע שמתמכרים לכאב, לדיכאון, ליאוש- זה מצב מאוד מסוכן.
זה כמעט כמו סמים, אלכהול, סיגריות- זה הרגל רע שמוביל לאבדון.
יהיו אנשים שיגידו שאני מגזימה- אבל אני הייתי שם, ואני יודעת על מה אני מדברת.
בקלות אפשר להגיע לדברים נוראים, בקלות, החבל דק מאוד, כמו בין שנאה לאהבה.
ומצד שני, זה טוב לפעמים להיות לבד. זה נותן זמן לחשוב, להתנער מכל החיצוניות ולדבוק רק בפנימיות, זאת תרפיה.
ממה שהבנתי מ6 שורות וחצי שלך, את כבר עברת את הגבול הדק- את נמצאת במצב המסוכן של זה.
"אני מכורה לזה,לידיעה שאני בודדה.."-זה! בדיוק זה! זה מה שמוביל לאסונות.
אני מתחננת בפנייך, לכי תדברי עם מישהו. לא משנה מי. מישהו שאת סומכת עליו, מרגישה פתוחה איתו, רק שיהיה מישהו!!!! שיהיה פסיכולוג, יועץ, מורה, רבנית, חברה, חבר, ידיד, בת שירות, מדריכה- מישהי או מישהו. (אני יודעת איך זה פה, אבל אני מוכנה לדבר איתך, רק אם תרצי...) -תדברי. תשפכי. תשתפי. אל תשארי בבטן.
די. מיצת את הזמן של הלבד- עכשיו צאי קצת החוצה...
ערב טוב, ד"ר אריק.