קשה מדי לשמור הכל בבטן...עם התמודדויות שאני צריכה לספוג לבד..
יש הרבה נערים ונערות שמתמודדים עם מחלות ל"ע..וזה עצוב! גם אני מכירה את המצב של בדיקות, אשפוז, לחץ, והמון כאב.המון. לאו דווקה פיזי,אבל גם זה יש בשפע.
אני רוצה לומר לכם, מתבגרים יקרים-שבהתחלה לא סיפרתי לאף אחד.בכלל. ולאט לאט לא פחדתי לשתף.הבנתי שזאת לא בהכרח אשמתי,שיש לי קושי-ומותר לספר. אז סיפרתי, בעיקר ברמזים, לחברות שלי. טיפה פה, מעט שם. אבל אף אחת לא ממש ידעה באמת.
גם את אמא שלי לא שיתפתי בהתחלה. לא רציתי לספר לה מה קורה לי..אבל יש תסמינים שאסור להתעלם מהם. ביקשתי שלא תבוא איתי לרופאים, שלא תדאג לי. רוצה לספר לה רק את מה שחיוני,לא לפגוע בה,לא להעציב אותה.
הדאגה הזאת,לכולם חוץ מלעצמי,היא קשה כל כך!
לשמור על החברות שלי, להסתיר מהאחים הקטנים שמשהו לא תקין, לא לשתף את ההורים והמשפחה במה שעובר עליי..זה סוחט את הכוחות..זה מתיש..וזה גורם לי להרגיש כל כך בודדה.
אני כותבת,כי אולי מישהו יזדהה, אולי זה יעזור למישהו להרגיש שמבינים אותו.אולי לא. אבל אולי אתם תקראו, ויהיה אכפת לכם.וזה עוזר.כי בעולם "האמיתי" אני פוחדת שאנשים ידאגו לי ושיהיה להם אכפת.לא רוצה רחמים או סימפטיה. רק רוצה שהכל יסתדר כבר! ולפעמים כן צריך רחמים..זה מקל מעט.לפעמים.
בקרוב תהיה הבגרות שלי בנושא שמכאיב לי כל פעם מחדש...בשיעורים המורה מדברת על יצירת פלא של אלוקים,על הטבע המופלא שמייצר חיים כל הזמן..ובפנים אני נצבטת. רוצה לצעוק שזה לא ככה! שאני מוטציה, שאני רעה, כי בגוף שלי-הכל מת.
תמיד כואב, תמיד דע.ועם התרופות-אז כואב עוד יותר אבל "הכל לטובה..". וכשיש רגעים יפים, צריך לשמור עליהם.לזכור אותם תמיד,כי לא ברור מתי הם יחזרו. וכשהולכים לרופא, אז מגייסים על הפרצוף הבעה עניינית, ומספרים ושואלים כאילו דנים באחוזי ההצבעות לבחירות האחרונות,או מצב החסה בשטחים. וזה קשה.זה מרגיש כאילו אני כלום.
ובאמת, הגוף הוא רק כלי-ואת זה תזכרו! אם אתם מכוערים, או יפים,זקנים או צעירים,"פגומים (כמוני..) או ממש מושלמים..-זה רק כלי לצורך מילוי תפקיד אחר, גדול..הלואי שנצליח לזכור את זה. שנוכל להודות על כל נשימה. לברך על הנס של כל נשמה.
סליחה על האורך,ואולי זה בכלל לא מתאים.אבל,תבינו-הייתי חייבת!
כי כל כך כואב לי בפנים,אפילו לעשות בייביסיטר על ילדים..
עכשיו כבר כמעט כולם יודעות- וכשראו איך אני מתייחסת לזה.. הכול הרבה יותר פשוט.
