אצלנו שמים במיטה כשרוצים לוודא שבאמת הם ישתדלו להפסיק עם התנהגות מסויימת. אני מבהירה לבן שלי (שנתיים ושמונה) הרבה דברים על ידי להסתכל בעיניו ולהגיד לא!  זה לא עוזר...  למחרת או באותו היום ימשיך. [

לשים במיטה או לאיים שאם עוד פעם הוא יעשה ילך למיטה (ולקיים אם חוזר על עצמו) הרבה יותר יעיל.

כשאבא נוזף זה תמיד עובד יותר טוב אצלנו.

דרך אגב- גם אצלי זרקו ועדיין קצת זורקים ואני לא חושבת שיש להם עצבנות יתר, זה חלק מהגיל לדעתי אלא אם נראה ממש מוגזם וכל הזמן וכו.

הצלחה!

גם אצלי אם הוא עושה דברים שאסור לו ולא מפסיק כשאני/בעלי אומרים לו לא אז אנחנו לוקחים אותו לחדר.

אומרים לו לשבת ולחשוב על מה שהוא עשה וכשהוא נרגע הוא יכול לחזור.

לרוב הוא חוזר אחרי כמה דקות רגוע ומבקש חיבוק.

אין מה לצעוק או לכעוס עליו, אבל צריך להבהיר חד משמעית שמה שהוא עשה לא בסדר (בין אם זה להרביץ, לזרוק חפצים, לגעת בחשמל או דברים מסוכנים אחרים וכו').

אגב, הוא בן שנה ו10 חודשים...

ב. אני באמת לא כ"כ בגישה הזו..

ג. כמובן, יש הבדל בין ליגוע בחשמל (סכנות בלתי-הפיכות..) לדברים אחרים.

ברור שיש הבדל, אבל אני גם לא עוברת לסדר היום אם הוא מנסה להרביץ.

באופן כללי- ילדים מבינים השלכות מעשיות של מעשיהם הרבה יותר מדיבורים.  למשל- אם אמא אומרת לילד "אני לא מרשה לזרוק חול על ילד אחר" חמש פעמים, זה הרבה פחות יעיל מאשר להזהיר פעם אחת :"אנחנו לא זורקים חול. אם תזרוק שוב תצטרך לצאת מארגז החול", ואז פשוט להוציא מהארגז חול.

בתור אמא לגברת בת שנתיים, עקשנית במיוחד, אני מזדהה עם הקושי. אבל באמת- מעשים יותר מדיבורים. כמובן אפשר להסביר תוך כדי מעשה. להרחיק מהסלון ילד שמזיק תוך כדי אמירת: "ילד שזורק מטאטא לא יכול לשחק בסלון".

זה לא עונש, זו תוצאה של המעשה. (בכלל, אצלנו בבית לא מכירים את המילה "עונש", ויש לי גם בת 4. זה פשוט לא רלוונטי. יש כללים, די בסיסיים, ומי שלא עומד בהם לא יכול להמשיך לשחק/ לאכול/ לשמוע סיפור וכו').

זה בדרך כלל גם עוזר לך להישאר רגועה. גם אם צריך לחזור על המעשה של ההרחקה, למשל, 5 פעמים תוך יומיים, הוא בסוף יפנים. והכי חשוב שתהיי עקבית ולא תתעצבני. (נו, מי לא מתעצבנת לפעמים?)

אחרי שהרחקת לחדר/ למיטה/ לספה- לא כדאי להשאיר את הילד הרבה זמן, כי הוא ישכח וישחק במשהו אחר... תני עד דקה, בטח הוא קצת יבכה, ואז תזכירי לו, בתקיפות נעימה, את ה"כלל הנלמד" (לא זורקים מטאטא).

חוץ מכל זה, לא סתם קוראים לגיל שנתיים "שנתיים הנורא"... זה גיל של התקפי זעם, רכושנות יתר, עקשנות ועוד דברים נחמדים. אבל זה עובר ומוטב שיעבור כמה שיותר בנחת מצדכם. הוא גם זקוק להרגשת הבטחון והיציבות שאתם נותנים לו בהתנהגות עקבית שלכם ובכללים עקביים שהוא לומד להכיר אותם. 

לסיום- המלצה- הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו". ממש טוב להתחיל עם מה שכתוב שם בגיל הזה, ויש שם הרבה טיפים שעוזרים להתמודד עם קשיים בצורה רגועה, נכונה ועקבית.

בהצלחה!

אך לעיתים יותר מדי קצרה והיא הופכת ליותר "אילוף" מאשר חינוך..

"לדבר עם ילדים" זה לדבר איתם. אפשר לדבר ולהסביר גם בגיל די צעיר.

הברירה איננה רק או לומר "אני לא מרשה" או לומר "אם תזרוק חול תצטרך לצאת"..

אפשר להסביר בכמה מילים, מהלב, בנחת, את אי הנעימות שזה גורם. ואם ממשיך - להגיד שאם אתה עושה לו לא נעים תצטרך לצאת כדי שגם האחרים ירגישו נוח; ואכן, אם ממשיך באמת מוציאים, "מה אפשר לעשות, זה מציק להם"..

לדעתי, זה נקרא לדבר - וזו גם נקראת תוצאה הכרחית ומובנת, שתלויה ישירות בו.

אם מאמינים בילד ובכח של הדיבור איתו ולא הולכים יותר מידי עפ"י "שיטה" (שעפ"י רוב גם יש קצת "יצר" לראות אותה עובדת..), אפשר לרוב להגיע בדיבור נעים, בשילוב סמכות טבעית, ועמידה בנחת על מה שצריך - לתוצאות יפות מאד.  ילד גם מתרגל אגב כך, לכך שלדברים יש הסבר וטעם, וגם שמדברים "איתו". זה טוב לטווח ארוך.

ואגב, להוציא מהסלון כי הוא זורק מטאטא - זה לא נתפס בדיוק כ"תוצאה ישירה".. 

אם אני אומר לילד, בנחת, אל תזרוק את המטאטא כי זה יכול לפגוע במישהו/משהו - ואם ימשיך אקח לו תוך שאני אומר, זה מסוכן, זה יכול לפגוע בו. זה נקרא "תוצאה טבעית" באמת. ואכן, אם הוא יגיד לי (והוא יגיד..) "אז תתן לי ואני לא אזרוק" - אני אתן ואומר: בוא נראה אם אתה באמת מצליח.  יעמוד בכך - אשבח אותו. יזרוק מיד שוב (יכול בהחלט לקרות..), אז אקח ואומר: לא הצלחת לא לזרוק אז אין ברירה אנחנו לוקחים. נכון שהוא יבקש שוב, אבל כעת אנחנו כבר נאמר שצריך לחכות קצת, כי בפעם הקודמת הוא לא הצליח לקיים..  כך ילד לומד בהדרגה גם אמינות וכו'. נכון שגם זה בשילוב מעשה - מעשה והמחשה זה חשוב - אבל זה מעשה פחות "דוגמטי", מעשה ישיר. וגם - אני איתו. לא אניכאן והוא "בחוץ". "עימו אנכי בצרה"...

אני תמיד חושב, גם לטווח ארוך, שהצד של התקשורת-הפנימית הוא ה"א" ורק אחריו הצד של ה"כללים", שגם הוא חשוב במינון הנכון ובדרך הנכונה ("אצלנו").

אינני אומר שכולם חייבים/יכולים לנהוג דווקא כך.

אם אמא מרגישה שבלי זה היא תצא מן הכלים ותהיה עצבנית כל היום - אז אולי עדיף "דרך קיצור" ושהיא תהיה ככלל רגועה.

אבל אני כותב את זה, כדי שמי שמרגישה שהיא מצליחה בדרך אחרת, ואינה נזקקת לַ"כללים" הללו -

תדע שהיא בסדר...

ובוודאי שכולם מכוונים לשם שמיים ולטובת ילדיהם..

אני מסכימה ׁ(כמעט) עם כל מה שכתבת. ואני האחרונה שלא מדברת עם ילדיה.

אולי מה שכתבתי היה נשמע קצת קר, אבל זה בגלל שהדגש היה שבגיל כזה, לנסיוני,  ילדים באמת יותר מבינים מעשים ופחות דיבורים.ככל שהילד גדל גם התקשורת שלו מתפתחת לכיוון תקשורת מילולית יותר.

אני רואה מסביבי כ"כ הרבה אמהות שמדברות ומדברות ומדברות ומסבירות ומסבירות ומסבירות, ובסוף מתוסכלות מכך שה"ילד לא מקשיב". לדעתי זה חלק מבעיית הסמכות ההורית היום, שמדברים יותר מדי ומעמיסים על הילד הסברים שרק מעיקים עליו לפעמים.

אני רואה גם את עצמי במצב כזה לפעמים ואז קולטת שאין לי מה לדבר כ"כ הרבה, זה לא מוסיף לי ולילדות שום דבר, רק מעצבן באיזשהוא שלב אותי ואותן. ועדיף לעשות מעשה. לא בקור ובאווירה קשה. הפוך. בנעימות, תוך כדי דיבור. אם צריך להזהיר אז מזהירים לפני כן, ובוודאי שגם מסבירים "זה מפריע לרועי כשאת זורקת עליו חול".

אבל לדעתי זה בכלל לא קיצור דרך, ובטח שלא אילוף. הגזמת קצת...

אני כן מסכימה שזה גם תלוי באופי של האמא. אמא שמטבעה היא קרה יותר, אז הדרך הזו תבוא לידי ביטוי אצלה בצורה קרירה, ואני מכירה כאלו.

אבל אמא שמטבעה חמה ומחבקת, עם הומור וכו'- אין בדרך הזו שום קור ושום אילוף.

אגב, מה שכתבתי הוא חלק מתמונה שלמה. ניסיתי לעזור לכותבת בנקודה הספציפית שהיא העלתה. אבל באופן כללי- אני מאוד בעד לא לתת הוראות "תעשה, או "אל תעשה" לילד. מוטב לומר "המקום של הנעליים הוא בחדר" מאשר "לך לשים את הנעליים בחדר". זה יותר אפקטיבי ויותר נותן לילד תחושה של כבוד, שאנחנו סומכים עליו שהוא ידע מה לעשות עם המידע שנתתי לו.

הדוגמה עם המטאטא היא סתם דוגמא. אני לא מוציאה מהסלון כמעט, רק בדברים חריגים. (נו, בקרוון קטן זה לא כ"כ משנה..) אבל כן, אם ילדה מרביצה, ולא מפסיקה כשאני מעירה לה, אז בהחלט היא עוברת לספה כי "ילדה שמרביצה לא יכולה להמשיך לשחק עם החברות". ילדה בת ארבע יודעת שזה כואב לחברה כשהיא מושכת בשיער, לא ממש צריך להזכיר לה, לדעתי.

כשכתבתי על "כללים" התכוונתי לכללים מעין אלו. לא שצריך לאכול בלי לשים מרפקים על השולחן... " מי שזורק חול לא יכול לשחק בארגז חול", "אם את רוצה להמשיך לאכול אז את צריכה ללבוש סינר" (טוב, זה אני מקפידה, לא כולם), "הצבעים נועדו לציור, לא לאכילה", "לא משחקים בשירותים" ושאר כללים די ברורים, שתסכים מן הסתם שהם נצרכים. אני מעדיפה לנסח כך במקום להעיר "תפסיקי לאכול את הצבע, או "צאי מהשרותים". מעדיפה להוציא מהשרותים בנחת ובנועם ולהסביר "לא משחקים בשרותים אלא בסלון".

אני בהחלט לא חושבת שאין כאן תקשורת או דיבור עם הילד. אולי נשמע כך, אבל בפועל זה מפנה הרבה יותר זמן ומקום לשיחה ולדיבור.

ובעיני נותן הרבה רוגע עם סמכות בבית.

גם אנחנו מתמודדים עם ילדה בת פחות משנתיים שרומסת את אח שלה רק כשאנחנו רואים, ז"א- כדי לקבל תשומת לב.

אני גם מדברת איתה אבל בגיל הזה חצי מהמלל היא לא מבינה.

אחרי כמה ימים של תסכול, בעלי הרים אותה, עשה לה פרצוף עצוב, הראה לה שזה לא נעים לו איך שהיא מתנהגת- והיא הפסיקה מיד.

(זה אחרי שלא עזרו גערות, הרחקות, מכה ביד, נסיונות להסב את תשומת ליבה למשהו אחר..)

אנחנו החלטנו באופן עקרוני ש"רבים" איתה רק על דברים קריטיים- ירידה לכביש, שגם בזה היא ניסתה אותי כמה פעמים, מרביצה לאחיה התינוק, נוגעת בתנור חם וכד', לא רבים על סינר, נקיון ןסדר.

זה משרה אוירה הרבה יותר רגועה, ואז ממילא היא משתפת פעולה גם בסינר, נקיון וכד'.

בהצלחה!

[כולל הנושא של חלק מה"כללים" - ואופן הניסוח. אני ככלל (גם "כלל"...) מעדיף לא להפריז בהם, וגם לחזור כל פעם על ההסבר הקצר, לפחות בחלקם: "צריך ללבוש סינור כדי שהחולצה לא תתלכלך". ואני גם מאמין שגם אם לא אומר זאת כ"כלל", אלא כל פעם מחדש - ילד יבין שזה כך תוך זמן מה, וכבר יסתפק בשאלה, איפה הסינור? ואע"פ שיש טוב בכך שדברים מסויימים הם "כללים", וזה גם יכול להשרות ביטחון, אבל "מיעוטם יפה".. האוירה של החינוך אינה מתוך כללים, אלא "מחדש" כביכול, עד שמופנם ב"הבנה" פנימית. ומתרגלים ש"מדברים על דברים, משוחחים", אפילו מאד בקיצור. זה גם תורם ל"סמכות טבעית" ואין צורך אז כ"כ "לרוץ אחריה"... כך ענ"ד - ומותר לחלוק.. זה שדה מורכב...]

עצם זה שיש חשיבה חינוכית - ורצון כ"כ טוב להיטיב לילדים, לחנך וגם להיות בקשר קרוב והדדי -

זה הכי חשוב. יישר כח.

טוב, אז למדתי ממך עוד רובד בחינוך ילדים. יותר נכון- הגדרת לי בצורה מדויקת יותר את מה שהיה בין השורות, גם אם לא בדיוק בדרכך שלך.

תמיד טוב ללמוד.

לא חבל להפוך את המיטה למקום עם קונוטציה שלילית?

אח"כ אנחנו רוצים שהם ישנו שם בכיף, או ישחקו בחדר...

אנחנו משתדלים לא להגדיר מקום שהוא עונש ("תלך לחדר", "עכשיו תהיה במיטה" וכו')

מקס' אם הגברת פוגעת בנו או בילדים אחרים מרחיקים אותה מעט, או מתרחקים בעצמנו.

"זה לא כיף לנו להיות לידך/לשחק איתך כשאת מרביצה".

בס"ד

הם כולה בודקים גבולות בגיל הזה, זה עושה להם טראומה ששמים אותם במיטה ואסור להם לצאת משם.

ילדעתי)

בכל מקרה לאחר שמיעת הרצאות מהצד היהודי בנושא חינוך הבנתי שבגיל הזה צריכים להיות מאוד רכים לדוג': ילד בן שנתיים הרביץ לאמא לא צועקים עליו אומרים ל ו"מה אתה מרביץ לאמא? אז אני לא חברה שלך יותר וכו'.." זה לא גיל שצריך להעניש! ממש לא! ולא לכעוס כמו שכועסים על בן 5.

בהצלחה לכם.

אה בקשר לזריקת חפצים רוב הילדים בגיל הזה עושים את זה ופשוט להגיד לו אה אתה זורק דברים? אז אני לא אתן לך את ההפתעה שתכננתי לתת לך.. ליצור הפתעה. רק בבקשה לא לשכוח שזה גיל פיצי, לפני שניה הוא יצא מהבטן לפני רגע הוא התחיל ללכת לך... אל תצפי ממנו לכלום,זה עם ראשונה שהוא נפגש עם אסור ומותר. גם כמה הוא מדבר כבר... בהצלחה שוב...

דווקא בזריקת חפצים בגיל קטן, אומרים שלומדים גובה ומרחק.

ולהגיד "אני לא אתן לך את ההפתעה" - זה בוודאי לא מתאים למה שנאמר לפני כן.. וגם לגמרי לא כדאי...

מהתלמוד תורה מעיף דברים מרביץ, וכל הזמן היה מתעצבן וצועק וכו'.

הוא ילד שלא אוכל לא פירות ולא ירקות, הלכתי לחנות טבע וביקשתי לה משהו לתאבון, היא שאלה למה ולמי אני צריכה, סיפרתי שיש לי בן שהוא חוזר מהלימודים עצבני, היא אמרה לי תקני את הסירופ הזה - פלורוויטל ותראי שיהיה שיפור.

קניתי - המינון הוא 5 סיסי בבוקר על קיבה ריקה והתחלתי לתת לילד, איזה 3 בקבוקים זה עולה יקר אבל שווה כל בקבוק עולה 80 ש"ח.

אחרי חודש - חודשיים ראיתי שיפור רציני.

הפסיק להיות עצבני, הפסיק לזרוק דברים, והתחיל לאכול יפה - חוץ מפירות וירקות שבזה עדיין לא נוגע..

נהיה ילד מה זה מתוק וחמוד. שאפשר לדבר אליו, בלי צעקות ועונשים.

בהצלחה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....