נכון שזה קשה, אבל אין מה לעשות..

לרגש הפשוט, הטבעי, אין משמעות בפני עצמו?

נגיד שמשו' עצבן אותי, אני מעוצבנת. אני י-ו-ד-ע-ת שהעצבים לא מוצדקים. אני מ-ב-י-נ-ה [או לפחות מנסה להבין] את הלך המחשבה מאחורי הדבר שמפריע לי. אבל אני עדיין עצבנית.

אם אני יעבוד על שינויי רגשי לפי מה שאני מבינה בשכל, אז מה המשמעות של העצבים שהיו? אין להם משמעות? הם סתם גורם מפריע שצריך לסלק ע"י עבודה משחבתית?

או שיש לעצבים האלה הצדקה ובעצם צריך לשכנע את עצמי שזה נכון ומוצדק?

איך אפשר לאזן שכל ורגש כשהם מנוגדים??

בל"חית.. אצלך הכל מתקשר לקשר בין בני זוג

יש כאלו שאצלם עובד (כמעט) רק הרגש. כולנו מכירים.

כאלו שמצד אחד הם אנשים חמים מאוד, יכולים לבכות מסיפור עצוב, ולעשות מסיבה על כל שטות...

ומצד שני, הם מתעצבים ברגע, ואז הם יכולים להיות מאוד מסוכנים...

וכולנו גם מכירים את האנשים הקרים, אלו שאתה עושה מסיבה (ובצדק) כשהם משחררים חיוך, כאלו שמחשבים כל דבר במשולשים, בד"כ קשוחים כאלה...

ו-- אני, מה אני, מה לעשות עם שני הצדדים האלו, ש--די סותרים, לא?

לא.

רוב האנשים נמצאים באמצע, איפשהו בין הרגש לשכל. יש כאלו שיותר לפה, ויש אחרים שיותר לשם,

אבל זה מה שאמור להנחות אותך בהחלטות. החיבור של שניהם. רגש ושכל.

שהרגש ימשוך אותך למקומות שלו, והשכל יאזן את הצד השני, ותגיע/י להחלטה הנכונה ביותר, אחרי שהתחשבת שכל הצדדים...

אין פה שום סתירה. שני הצדדים אמורים לאזן אחד את השני.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....