ששת הימים­ שבעת השערים (על פי יצחק נבון)

בימי מלחמת ששת הימים התקיימה אסיפה חשובה מאוד בשמים. המלאכים עמדו לפני האלוהים, וראו איך חיילי צה"ל מנצחים את צבאות מצרים, סוריה וירדן. עכשיו הגיעה המלחמה לירושלים העתיקה. העיר העתיקה הייתה עדיין בידי צבא ירדן.

והעיר העתיקה מוקפת חומה, ובה שבעה שערים. וכל השערים היו נעולים. לא ידעו השערים, איזה מהם יזכה, באיזה שער ייכנסו לוחמי צה"ל לעיר העתיקה וישחררו את הכותל המערבי מידי האויב.

כל אחד מהשערים רצה לזכות בכבוד הגדול הזה.

אמר אלוהים למלאכים: "מה דעתכם? איזה שער הוא הראוי ביותר לכך, שחיילי צה"ל יעברו בו?"

ענה המלאך מיכאל: "נקרא לשערים. נשמע מה אומר כל אחד מהם, ואז תוכל לשפוט."

ענה לו אלוהים: "יהי כדבריך! מהרו! כי בינתיים נמשך הקרב על ירושלים וחיילים רבים נפגעים עדיין."

רמז אלוהים, וכמין לשון – אש ירדה ונגעה בשער יפו, ואז אמר:

"דבר אתה ראשון!"

אמר שער יפו: "אני השער המוליך מן השפלה לחברון, למערת המכפלה, ששם קבורים אברהם, יצחק ויעקוב. אני ראוי שגיבורי ישראל יעברו בי!"

-          "צודק שער יפו!" ענו המלאכים.

התפרץ שער שכם ואמר: "אני השער המקשר את ירושלים עם היהודים שבשומרון ובגליל. ראוי אני, שהניצחון יבוא בעזרתי!"

-          "לא, ולא!" – צעק שער ציון – "אני השער, שעל שמו נקראת ירושלים עיר ציון, אני הראוי לזכות בניצחון!"

ראו המלאכים את שער ציון בצערו – ואמרו: " שער ציום ראוי, באמת ראוי!" אבל מיד שמאו קול אחר, קולו של שער האשפות: "הבט בי, אלוהים!" זכור איך אני תמיד צנוע, תמיד קבור עד חציי באדמה! זכור כי אני הידיד הקרוב ביותר של הכותל המערבי".

אמר הכותל: "אמת דיבר שער האשפות!"

-          " מה נעשה?" – שאל אלוהים את המלאך מיכאל, "כל אחד מהשערים אמר דברים הנוגעים ללב. והמלחמה נמשכת, והבחורים נפגעים... איזו מין עצה יעצת לנו, מיכאל?"

ענה המלאך מיכאל: "הבה נשמע את דבריהם של יתר השערים ואז נשפוט".

באותו רגע צעק שער הפרחים: "לא יפה יהיה, אם יעברו חיילי צה"ל בשער האשפות. הם צריכים לעבור בשער של פרחים!"

ובינתיים המלחמה נמשכת, ובכל רגע נפגע חייל נוסף.

ורחל אימנו זועקת בשמיים: "אלוהים! עד מתי יתווכחו השערים? בני נפצעים ונהרגים כל רגע, ואתם מתייעצים באיזה שער ייכנסו לירושלים?"

ונשאר השער המערבי החדש – שלא דיבר. ואלוהים הרשה גגם לו לומר את דברו: "אני חדש, ואין לי זכויות. אולי זכות אחת, שאני מצטער וכואב על זה, שהירדנים עומדים ויורים בחיילי צה"ל מעלי, כאב נורא הוא. אולי בזכות כאבי אזכה בכבוד?"

ובינתיים? – בינתיים המלחמה נמשכת, ורחל אמנו מבכה וזועקת, והבוקר מגיע, ואפילו השמש פוחדת להאיר, כי אין היא רוצה לסנוור את עיני החיילים הבאים ממערב.

צעק שער הרחמים: "אלוהים! אני חסום וסתום! הרי ידוע, שרק בי יבוא המשיח ו..." לא גמר שער הרחמים את דבריו וזעקה נוראה נשמעה בשמים, והזעקה הולכת וגוברת. וקולות היריות רועמים. ורחל אמנו תולשת את שערותיה: "עד מתי, אלוהים, תיתן להרג הזה להמשך?..."

נשאר עוד שער אחד ששתק כל הזמן. ואלוהים קרא לו: "דבר שער האריות". ושער האריות שתק.

שלח אלוהים ברק והכה בשער האריות: "דבר!!"

ושער האריות שתק. ושוב ציוה עליו אלוהים: "דבר!!"

ואז זעק שער האריות: "אלוהים! בכל רגע נופלים חיילינו. מה אכפת לי הכבוד? הכבוד אינו חשוב בכלל! ייכנסו הלוחמים בכל שער שייכנסו, ובלבד שתיגמר המלחמה, ולא ייפול עוד אף חייל!"

אמר אלוהים: "מכיוון שוויתרת על כבודך ועל זכותך, והבחורים היו חשובים בעינייך יותר מן התפארת – יבואו הבחורים הנלחמים כאריות וייכנסו בשער האריות!".

ובאותו רגע פרצו הלוחמים ברכבם אל השער האריות וממנו הגיעו אל הכותל המערבי ואל הר הבית. והבשורה עברה בכל ישראל: "ירושלים העיקה בידינו!!!"