אני כותבת אתזה מכאב מאוד גדול. שאני מרגישה אותו בזמן האחרון.
אני לומדת באולפנה. רוב השבוע \שבועיים אני שם .
כל החברות שלי בוכות ומספרות על שהן מתגעגעות . וכמה הם חולות על אמא . ומסחנש"ות איתה תחיים.
ואני .
אני בוכה בלב !
ישלי ב'ה משפחה ! שדואגת לי .כל מה שאני מבקשת ,רומזת ישר אני מקבלת על המגש .בכלל לא מובן מאליו.
הבעיה הכי גדולה היא - האווירה בבית. ישלי אח נכה במצב לא הכי טוב . וזה משפיע על ההתנהגות של ההורים .האחים . ועל הכל בכללי . זה מורגש .
אני יתאר אתזה כך -באולפנה כולי זורחת ,שמחה טוב לי ! עוטפים אותי שם תמיד ...
וביום חמישי שאני חוזרת כולי שוקעת בדיכאון נוראי . ומתה כבר לחזור לאולפנה ..
ככה שנה שלימה !
וזה כ'כ אמור להיות ההיפך .
יורד לי דמעות שבנות מתחילות לספר על טיולים , פגישות ,דברים משפחתיים . ואני , לא רוצה להגיד מקנאה אבל קשה לי מאוד ! אינלנו אפשרות מעשית .
אבא שלי שם לב לזה היום והוא ישב לי על הוריד לספר לו. ואינלי אומץ . הם מדהימים איך שהם מטפלים באחשלי והכל , אבל ישלהם עוד 5 ילדים שזקוקים להם . אמרתי לו קשה לי האוירה בבית . ואני לא מוכנה יותר לפרט ! והוא קנה לי את כל הסופר כדי שאני ירגיש שאני סתם ממציאה .
עוד משו- שחברת מזמינות אותי האמהות שלהן יוצאות לקראתן לפתח (בריצה ) עוזרות להן עם התיקים המטורפים . מכינות להן את האוכל שהן אוהבות . וווואי : (
ושלא נדבר על להזמין חברות הביתה. הזמנתי איזה חברה מאוד טובה שהייתי אצלה מלא פעמים. והמשפחה לא הסתכלה עליה בככל. בקושי שלום .לא כי הם לא נחמדים .כ י הם עסוקים .
אני מנסה להבין אותם ולראות את הטוב .אבל זה מועקה של שנה !
תודה שקראתם !
-סוף פריקה -
