חיזקתני

תודה!!!!

(כייף שיש פה ושם שרשורים אופטימיים...)

איזה יופי כתבת..תודה על החיזוק אשרייך!

כתיבה טובה, הכי אמיתית ומחוברת למה שאנחנו עוברים-

אבל כ"כ רציתי שיופיע בסוף משפט אחר,

משפט שיכול באמת לנחם, לחזק-

לא רק אחרי החתונה, עכשיו- בהווה, בשעת ההתמודדות עם הכל, במצוקה,

אז למה באמת כל זה שווה?!?!?!  שאלת השאלות..

את ההתמודדות, את המצוקה, את כל ההווה הזה.

ככל שהקושי גדול יותר, סופו יותר שלם.

הקטע לא בא לנחם, אלא לעודד!

לא להשתתף בצער, אלא למשוך הלאה,

קדימה- אל השלב הבא, האתגרי, החשוב, המעצבן, העצוב, או, אפילו שמח.

ואולי גם להביא לתשומת הלב שכל שלב- הוא דבר שלא ישוב,

שימו לב לרגע, בדרך למטרה הגדולה. יש שם דברים חשובים, גדולים, נפלאים,

שתורמים להמשך, שבונים בנו דברים.

בלי לשים לב ובלי כוונה, בשנים האלו של חיפוש, אנחנו עוברים המון.

והכי חשוב: להוריד קצת מהרגשת חוסר התזוזה, חוסר המעש, חוסר האונים.

מה שאנחנו לא עושים - זו התקדמות, זה עוד צעד.

גם אם הכיוון נראה למטה, לפעמים אפילו נפילה, זה תמיד קדימה-

העולם לא מחכה שנקום, הוא מתקדם הלאה. ואנחנו איתו, תלויים בו, נגררים אולי, אבל זזים!

תרגישו את ההתקדמות, בכל נפילה/עצירה/התמודדות,

- אפילו רגעי שבירה תורמים לנו יותר ממה שחשבנו.

אין יאוש בעולם כלל - זו הכוונה!!!

אתה חי- אתה מתקדם. נקודה.

* "אז למה באמת כל זה שווה?!?!?!"

- כל נשואה/מאורסת טריה מצויה יכולה לענות לך על זה,

והתשובה שלי: כי זה שווה את זה, וכשתגדלי- תביני I מתנצלI

(חוצמזה שזו השקעה לכל החיים...)

כתבת כל כך כל כך יפה!!

האמת - אני חושבת שדווקא הסוף הזה מתאים.

צריך פשוט לדעת שזה ככה וזהו, ושבע"ה בסוף הוא יגיע, יום אחד...

רק להאמין, להתפלל ולא להפסיק לחתור בזרם..

וכן, אני יודעת היטב שזה לא פשוט!!!

ובאמת שהיום במבט לאחור- זה בא לי הכי הכי בזמן שבעולם.

וב"ה שלא לפני

וב"ה שלא אחרי.

שמכיוון שהיא סומכת על הקב"ה שיעשה את העבודה, היא רק מתפללת שהיא עצמה תבין את המהלך. את הסיבות.

ואני מוכרחה לומר שמעולם לא הרגשתי שאני מתפללת מספיק,

אבל בתקופה האלרונה אני מרגישה שאני כבר לא מתפללת בכלל.

וכבר מזמן עבר ה'רגע אחד מאוחר מידי',

וזה מוצה.

ובעיקר מה שכואב זה שגם הקשר שלי לה' נפגע.

לא יכולה להשוות בין המצב שלי היום ללפני שנתיים, והעתיד לא נראה באופק.

עצוב לי לחשוב על זה.

(אז אני לא, ונחשו מה? זה לא מקדם אותי גם כן!

לפחות אני שמחה)

וואוו- גברת כבר- הייתי בטוחה שאני המוזרה....

שכשאני לא מתפללת באמת מכל הלב על זה- אני יותר שמחה..

זה כ"כ נכון!!

כשכבר יוצאת לי תפילה מהלב- אני מאוד שמחה.

(ואם היא משולבת עם שחרית אז בכלל...)

אבל ההתעסקות בכמה המרחק הזה גדל עם הזמן מעציבה אותי מאוד, ואני מתעצבת לי אבל שום דבר לא קורה בגלל זה. אז אני מניחה לזה, ולפחות לא נהיית מבואסת, ורק אחת ל... כשאני קולטת שאפילו בראש חודש אין לי כח להתפלל, כשזו (היתה) התפילה האהובה עלי- אז אני מתבאסת.

לא הייתי מרוכזת כשהגבתי, אז אולי זה לא היה ברור.

אבל- תפילת ר"ח- רק מתחילים להתפלל- ונהיה כיף

|מחכה לר"ח הבא|

שגם זה עובר, וגם אחרי שמתחילים

אין כח להתפלל.....

ובכלל, כמו שגברת כבר כתבה,

בתפילות זה הכי מורגש,

אבל אין ספק שזה רק סימפטום.

המשמעות האמיתית היא שהתקררנו.

איבדנו את האמונה, וה' נהיה פחות משמעותי בחיים שלנו.

אני יכול להגיד (לפחות על עצמי)

שגם שבת היא כבר לא שבת....

לא שח"ו אני לא מקיים משהו,

אבל למי יש כח? עוד שבת.....

ועוד חג...

עוד תפילה ועוד מצוה.....

הכל מאבד את המשמעות. נהיה מט, דהוי.

רווק העולם דומה עליו כמישור....

יש רגעים של חסד.

אבל הם כ"כ מעטים, כ"כ קצרים,

שזה מדכא עוד יותר.

פעם ברך אותי חבר,

שאני אזכה להיות כמו אני לא זוכר מי,

אז אמרתי לו,

שהלואי שאזכה להיות כמוני לפני כמה שנים....

וופעם היתה לי תחושה של גלגל כפות.

כזה שיושב מתחת זרם מים ומסתובב פעם לצד הזה ופעם לצד הזה.

אבל

הזרם נחלש ונחלש,

ונקודת הקיפאון הסופית מתקרבת באופן מפחיד.

למה כתבתי את כל זה?

האם יש כאן מישהו שעבר את זה והצליח לצאת מזה

בלי להתחתן?

תשובות של פחות משבע שנים בדייטים לא יתקבלו

כל מילה....

והמקום ימלא חסרונך (למה פתאום זה נראה לי לא קשור?)

במהרה וישלח לך את רעו הטוב ממנו.

אבל

אני מאוד מאוד מקוה שאת לא חושבת שזה קשור באיזשהי צורה

למה שכתבת כאן!

קודם כל, כתבת יפה מאוד ומחזק, ואני בטוח שה' שמח

בכל מילה.

נראה לי קצת מוזר לחשוב על ה' במושגים קטנוניים כאלה:

'אה, ככה? אז בוא נראה אותה עכשיו....'

(לא שזה לא קורה לי לפעמים, ולא שח"ו הוא לא יכול למדוד

מידה כנגד מידה גם בדברים קטנים,

אבל משום מה לא נשמע לי שהוא חשב ככה כשהוא קרא את זה.

נראה לי שדוקא הפוך.

דבר שני, זה בטח לא קרה בפרק הזמן הקצר הזה,

ואם נפרדתם אחרי 4 חודשים זה התחיל להתבשל הרבה

לפני שכתבת את ההודעה בפורום, ובטח את יודעת את זה

בעצמך הרבה יותר טוב ממני.

והדבר השלישי, והחשוב יותר לדעתי:

אני בטוח שרוב הכותבים כאן, כולל אני כמובן,

כותבים יותר ממה שהם עושים.

וזה בסדר גמור לדעתי.

זה בולט יותר בפורמט אינטרנטי, בגלל היכולת להסתתר

לגמרי מאחורי הדמות הוירטואלית,

אבל זה נכון גם בחיים האמיתיים.

וזה בגלל, שמה שאני כותב - זה המקום שבו אני

רוצה להיות, למרות שאני לא שם,

למרות שאני לא שם רוב הזמן אפילו!

זה אני.

זה לגמרי אני וזה לגמרי עבודת ה' שלי

וה' יודע את זה.

הוא רוצה שנשתדל יותר, כמובן,

אבל הוא יודע את האמת.

וכבר כתבתי פה פעם את הסיפור הזה,

אבל אני אכתוב שוב, כי אני הולך עם הסיפור הזה הרבה:

היה היה רעבע אחד, שהיה לו חסיד

שמשאו ומתנו היה עם הפריצים בסביבה,

והיה מתלבש בהתאם כאחד הערלים.

אבל כשהיה מגיע לרבה,

היה לובש את לבושו החסידי מימים ימימה.

יום אחד אמר החסיד אל ליבו:

'עד מתי אאחז את עיני הרבי?

אם אני שייגעץ, אז שגם הרבה ידע את זה!'

ונכנס אל הרבה בלבושו הגויי.

אמר לו הרבה: 'מוישה, מה לך?

מה זה הלבוש הזה?'

אמר לו: 'רבי, כך וכך, כזה אני כבר זמן רב,

ולא רציתי לשקר לרבה עוד.'

אמר לו הרבי: 'שוטה שבעולם!!

חשבת שאינני יודע כיצד אתה מסתובב בחוץ?

אלא שעד היום חשבתי, שאתה משקר להם.......'

אמר לי לא מזמן מישהו שעד לפני תקופה היה נראה לי הכי דתי לייט בעולם,

וכשסיפרתי לו על התחושות שלי הוא הזדהה לגמרי.

והופתעתי משני דברים- אחד שזה כנראה מורגש בכל רמה, והשניה- שפתאום כבר לא יכולתי להיות במקום של התנשאות עליו. גם אם המאבק שלו הוא בלבל שונה (נניח נגיעה- כן או לא), מתוך הידיעה מה המקום שלי לעומת פעם, אני כבר לא יכולה כל כך להיות שיפוטית.

המסקנה אז היתה, אגב, שכנראה שבלי להתחתן- לנו זה כבר לא יקרה.

הלוואי שיש אנשים שאצלם זה אחרת.

(יש לי חברה שהתחילה להדריך באיזה מדרשה לפני שנה, ואמרתי לעצמי- וואו, אולי זה מה שהיה עוזר לי לחזור לעצמי. ואז הלכתי לבקר אותה לא מזמן, וגיליתי שהיא באותו מצב כמוני, פחות או יותר....עצוב)

כל כך יורדת בשנים האלו. זה ממש נכון. אתה מרגיש פתאום קרוב לכאלו שפעם היית רחוק מהם בהשקפות שלך. ונוצר מן כזה מרחק מאלו הפשוטים הלא מסובכים, התמימים באמונתם, שלא חוו נסיונות. ובגלל זה מדברים בהתנשאות, או בחוסר רגישות קצת כמונו פעם.

זה ממש מתנה. הרגישות הזאת לעולם של סיבוכים וחזרות בתשובות. ולא להיות מתנשאים.

ובכל זאת נראה לי שכדאי שלא נחשוב שאנחנו שמה, באותו מקום מבולבל.בכל זאת יש בנו ידיעה מהי האמת אלא לדעת איפה באנו ומה אנחנו יכולים להיות. ואז באמת נוכל לחזור. לא נתייאש באמצע. לא נוותר לעצמנו.

לי זה ממש עזר, הידיעה הזאת שבפנים יש לי אמת שאליה אני רוצה לחזור, נתנה לי כוח באמת לחזור, למחול לעצמי על דברים מסויימים, להאמין בעצמי מחדש.  

יש רגעים וזמנים כאלו קצת לפעמים-

אבל אמרת שפחות מ7 שנים לא מתקבל:p

ומן הסתם זה באמת קשור  לזמן שעובר..

אז בעז"ה שלא נחווה את זה,

ושכולם יצאו מזה מהר מאוד:p

אז מותר לי ...

אני נופלת וקמה ונופלת

ושוב קמה.

ומשהו בקשר עם ה' מתחדד,

ומשהו נראה לי מתבגר יותר 

עם כל הנפילות.

דברים שפעם היו מובנים מאליהם

והלהט היה טבעי

כבר לא תמיד ככה.

אבל אחרי המשברים

אני יודעת שהעבודה היותר פנימית

היא לבחור את הקשר שלך,

לא כדבר טבעי ופשוט

אלא כדבר שבוחרים בו

וצריך לעמול עליו

גם אם יש נפילות.

אני רואה הרבה נקודות אור

בתוך מצבי השפל, (והיו והיו..וישנם.) 

הרבה בחירה מחודשת של קשר

הרבה תפילה על להצליח להתפלל.

הרבה שמחה בזמנים שאני מצליחה.

הרבה אור בלימוד לקראת חג

שמקשר אותי לחג למרות הבדידות וחוסר החשק.

העיקר בעיני זה לא להשלים עם זה...

לא להגיד רק שנתחתן יהיה בסדר. 

לא להתייאש מהקשר עם ה'.

ולהתפלל שזה יהיה בפשטות. 

רק לרצות להיות בקשר. 

הכל מתחיל מהרצון. 

ואני דוקא לא רוצה להיות כמוני כמו לפני כמה שנים,

אפילו שהכל היה פשוט יותר וברור,

הייתי מוותרת על הכאב, אבל כנראה שלא יכלתי אחרת.

אני מודה לקב"ה על הצמיחה הזאת יחד עם כל השאלות הלא פתורות

שיש לי. (ויש לי ... )

תודה!

על תשובות ממש יפות,

ואולי גם טובות

ותוהה איפה אני בתוך זה

(אחרי יותר מידי שנות דייטים )

ואז שמעתי את השיר הזה הבוקר תוך כדי ההכנות לחג, והוא כל כך התחבר לי...

אבא יקר/עלמא

אב הרחמן, אבא יקר

תן לי את הכח לעמוד

בניסיון הזה

בבקשה ממך

תפקח בי את העיניים

לא אוכל בלעדיך בבוקר

אבא יקר תעזור לי לראות

שיש בי את האומץ להעז ולעשות

פחדים ועוצמה יכולת פשוטה

לקחת אחריות

אני ואתה

וכדי לעבור את הגבול הדימיוני

שהמצאתי

אני חייב חייב להיות אמיתי

ואם אין אצלי אמת

אין אמונה

וזה כואב כואב לי אבא יקר

אבא יקר

כשאפתח את עיני

תראה לי שהכל עוד פתוח לפני

שאני עוד בפנים ואתה עוד קיים

שכל יום אוכל להתחיל מחדש

אתה לימדת אותי לקרוא לך דווקא מן המיצר

עכשיו אני עומד כאן בוכה לפניך ענני במרחב

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה

אני לא מתכוון לוותר לך הפעם אב הרחמן

(איך מעלים לפה שירים בוידיאו?)

מאוד חיזקו אותי הדברים שכתבתן כאן, ובמיוחד "בתוכה לב" ו"רעותא דליבא"

מקווה ומתפללת בשביל כולנו שבע"ה גם אנחנו נזכה להקים את ביתנו בקדושה בטהרה ובשמחה עם מי שהכי מתאים לנו בקרוב!!

ולבינתיים שולחת חיבוק והרבה הרבה הזדהות..

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?