[עריכה: לבקשת הכותבת]

זה שוב על נושא של "בינו לבינה".. אבל אנימ בקשת שבכל זאת תתנו לי לכתוב את זה. בלי להרגיש "עוד אחת ש.."

פשוט פריקה. כי לא מצאתי מקום אחר להגיד את זה ככה..

הייתי בקשר עם מישהו. ב"ה זה לא היה קשר ארוך כל כך, וב"ה מצאנו את הכח להגיד שזה לא זה ולהפסיק אותו.

הוא גמר את זה.

ואני מודה ל-ה' שהוא עשה את זה. כי אני לא בטוחה שאני הייתי מוצאת את הכח לסגור את העניין, וברור לי שהיה חבל להמשיך אותו..

לפעמים, אולי בדרך כלל.. במצבים כאלה צריך לשכנע את העומדת במקומי למה זה טוב שזה נגמר. ולמה טוב שזה נגמר עכשיו. ושאם זה לא קרה- סימן שזה לא היה צריך להיות! ושבעז"ה עוד יבוא טוב יותר.

אבל אני מאמינה בזה. אני מרגישה שזה טוב.

היה טוב-למדתי מזה הרבה. אני לא מצטערת שנכנסתי לזה.

טוב שהיה- כי זה פשוט לא זה. ואם זה היה ממשיך זה היה יכול להיגמר בכאב דו צדדי הרבה יותר גדול.

אני משתדלת להאמין בלב שלם שעוד יגיע אחד, והוא יהיה יותר טוב בשבילי. הוא בעז"ה יוציא אותי יותר טובה לעצמי ולעולם סביבי. ואני אזכה להיות טובה בשבילו, ולהשלים אותו לשלם אחד גדול וחזק.

אני מקווה שההוא ימצא את האחת שלו ושהיא באמת תהייה טובה לו! כי באמת שהוא אחלה בנאדם..

ברור לי שטוב שזה נגמר. וטוב שנגמר עכשיו. ואני לא מתחרטת או מצטערת בכלל!!

ובכל זאת אני מוצאת את עצמי במקום של "דיכי".

ברור לי שמותר שיכאב. ואני מקווה שבעז"ה הזיכרון יתערפל ויהיה לי יותר קל להמשיך..

אבל אם אני אמשיך להתעסק עם זה כל הזמן- אין יתערפל הזיכרון?

אני משתדלת להעסיק את עצמי. ללכת, לסוע, לבוא, להיות, לעשות.

להעסיק את עצמי בדברים אחרים ובעצם לתת לחיים להמשיך לזרום איתי, ולא רק לידי..

אבל אין מספיק "שבירת שיגרה" כדי למלא את כל הזמן הריק..

והזמן הריק מביא מחשבות. והמחשבות מתעסקות בדמות מסויימת....

אחרי שנגעתי בנושא הזה. אחרי התנסות שב"ה הביאה אותי להבין כמה אני לא מוכנה לזה, כמה חבל לי להיכנס לזה עכשיו..

דווקא עכשיו אני הכי רוצה את זה.

אני לא מחפשת. אבל אם זה יבוא- אני לא בטוחה שיהיה לי את הכח לצאת מזה..

עם כל הכבוד לכל המקורות והפ"שים על זה ששמחה היא הצורה הטבעית של הנפש, הרבה יותר קל לנו להיות מבואסים..

זה לא כייף לנו. אבל אנחנו בכל זאת ככה בד"כ..

ועכשיו, כאילו יש לי "תרוץ" להיות מבואסת. אפילו שכשאני חושבת על זה- אני ממש שמחה שהיה מה שיהיה, אבל הוא היה!!!

אז למה אני מבואסת? למה קשה לי להקשיב בשיעורים? למה אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם פרצוץ כזה בערך ?למה אני יכולה למצוא את עצמי תוך 30 שניות עם הפרצוץ ההפוך? באמת להרגיש שמחה. ובכל זאת- כשאין משו' מיוחד סביבי אני מבואסת..

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

ב"ה אנחנו זוכים להקים ארגון שיעודד את כולנו ביחד לצאת להפצות, להתחבר לצמא הגדול שיש בעם ישראל להתחבר לאבינו שבשמיים.

 הארגון הוקם אחרי שבסוכות האחרון היה אירוע גדול בתל אביב - 'טולולולב - נוטלים לולב בתל אביב' שהשתתפו בו למעלה ממאתים בחורי ישיבות מישיבות שונות, ולמעלה מ-10,000!! יהודים זכו ליטול לולב.

בעז"ה ביום חמישי הקרוב יהיה אירוע השקה בהתוועדות 'צמאה' של הישיבות גבוהות __מגיעים ומתחברים דפוס .pdf

יצא עלון יפה, עלון (6).pdf מוזמנים לראות.

כמו כן יש אתר נחמד מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

אשמח לתגובות....

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון 

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

סתם אני לא אבל משעמם פה רצח!!!!!!!!

יש לי שאלה לכל החברה שהם בתנועת נוער.

ב"ה אני מדריכה בסניף בנ"ע עקיבא נפרד בעירי הנחמדת ובמקביל גם בחבב של הסניף המעורב... השאלה היא האם לעזוב את הסניף המעורב?

רוצה להוסיף שאם אני לא ילך לחבב סביר להניח שלא יהיה לי חברה אחרת...

תודה מראש לכל העונים ברכת ה' עליכם!