בס"ד
ויש לי דמעות בעיניים.
אני נמצאת בפורמים האלה למעלה מ3 שנים, ועברתי פה כל כל הרבה.
רובכם ודאי כבר לא מכירים אותי, לא ממש זוכרים אותי...
אבל אני מרשה לעצמי ולכם לקבל התקף נוסטלגיה:
הייתי אז, חיינוקית מסכנה, שמחפשת תעסוקה. ומצאתי אותה. אוהו, מצאתי אותה.
מצאתי אותה פה, עם אנשים מדהימים ויקרים, שאני לא אגזים בכך שאני אגיד שאני חייבת להם את חיי.
הייתי חסרת ביטחון, חסרת אישיות, חסרת מעוף- רק ד"ר אריק אחת קטנה, שלא ממש הכירו אותה.
ואז הפכתי לעושה צרות סדרתית 
חברות שלי, התחננו בפניי שאצא מהפורום, כי למרות שהפורום עזר לי כל כך הרבה, הוא גם שבר אותי, לפעמים גם הרס אותי מבפנים, יצר בי דברים אפלים וקשים
הייתי נחשבת לפמניסטית קשה, שונאת בנים מובהקת, והחתימות שלי התחלפו כל יומיים ויצרו שמות אצל מגזר הבנים הפגוע.
(הערת המחברת- תבינו, אף פעם לא היה לי משהו אישי נגד הבנים, ואף פעם לא יהיה לי, בעז"ה. מזכירה לכם, שלכולם יש את גיל ה"חמשושויות" שמה שרוצים זה להכעיס את המין השני, לך תדע למה...)
בעודי מסתכלת בדברים שכתבתי אז והיום, מעל הפורום הזה ממש-נדהמתי.
הפכתי מאדם אחד לאדם שונה לחלוטין.
הייתי מתחברת ב2 בלילה בתוך הארון בחדר שלי עם מחשב ומתכתבת בפורום, עונה לשרשורים- והכל, כדי שאבאמא לא יראו שאני עושה את ז באמצע הלילה, ממש מחתרת
פעם אפילו קיבלתי עונש על הדבר הזה- שבוע לא נגעתי במחשב, וחשבתי שאני מתפחלצת.
בתוך שניות, הפכתי מאדם שמח, לאדם מדוכא, שלא יוצא מהחדר, ומחוברת למחשב 6\24 , כמו חמצן.
אבל זה לא היה בגלל הפורום, זו הייתה אני- זה מה שהקב"ה תיכנן שאני יעבור- ואני עברתי.
חטפתי את סטירת חיי- והנה אני פה, עוד פחות מחודש מסיימת שביעית, כמעט אישה לכל דבר.
הכרתי פה אנשים מדהימים, עם חלקם, אני בקשרים טובים עד היום- למרות שרובם עזבו מזמן את הפורום, נושאים, מאורסים, צבא, לימודים, שירות לאומי, וכאלה שסתם עזבו, ועם כאלה שאני לא בקשר כבר- מסיבות כאלה ואחרות, כואבות יותר ופחות.
לימדתם אותי המון- אין לכם מושג כמה שניתם לי את החיים.
אדמין אולי זוכר אותי בתור הקרציה שמשגעת לפחות פעם בשבוע עם טרול אחר -אז בהזדמנות זאת אגיד לו תודה ענקית, על הכל, וסליחה עוד יותר ענקית על כל השיגועים וההצקות
ואז הייתי מנהלת של נוג"ה, במשך אולי חודשיים, היה מצחיק להזכר בבדיחות על "אריאל הבן ואריאל הבת".
וברחתי לעינכם הנדהמות, "רגע, היא רק נכנסה! לאן היא נעלמה שוב?" - אחזור ואומר- זאת לא הייתה אשמתכם בכלל, היו לי בעיות אישיות עם עניין ההנהלה, והרגשתי מיותרת ושאני פוגעת בי ובעוד כמה אנשים בתור מנהלת ויצאתי.
ואז עשיתי את "שערורית המכנסיים" הידועה לשמצה שמאז, ואולי גם לפני, אני נחשבת בעייני רבים פה לרפורמית, ופה נכנסת החתימה על בדיחת הרפורמית, והלחץ של האנשים שלא הכירו אותי שבאו אלי בבהלה-"את באמת רפורמית?!" (הערת המחברת- לא הייתי ולא אהיה )...
ובתקופה האחרונה- נכנסתי, ולא נכנסתי, הגבתי, ולא הגבתי.
הפכתי לרואה ואינה ניראת- לא מכירה את כל החדשים, ולא מנסה להכיר- כי אני יודעת שהרגע הזה אמור להגיע בכל רגע- אם רק יהיה לי האומץ לקום ולעשות מעשה נועז.
ובחודש האחרון חטפתי התקף נוסטלגיה רציני- קיבלתי הודעות מאנשים יקרים וטובים וישנים על אירוסיהם, פגשתי באמצע הרחוב את אותם אנשים, והיום הגיע השיא, דפדפתי בעברי, כולל את חטאי- שאותם אני מזכירה היום, ועם דמעות בעיניים, וכאב לב עצום- יש לי פתאום את האומץ לבוא ולהגיד-
מספיק.
3 שנים זה מספיק, וצריך לדעת לקום ולעזוב.
אז רובכם לא מכירים אותי, לא מכירים את סיפורי, את הבדיחות, את הקטעים העצובים, ואולי טוב שכך, אבל את כל אלה שכן- תודה על 3 שנים נפלאות, מלאות, מעמיקות.
תודה על הרגעים היפים, ועל אלה שפחות.
תודה על מילה טוב או שתיים, כתף ואוזן קשבת.
תודה על רגעי השטות והצחוק, העצב והבכי.
חיים שלמים יכלתי למלא מ3 שנים אלו.
ועם התודות באות הסליחות.
סליחה- על כל מילה רעה, על כל התחצפות, כינוי גנאי, כעס, עלבון, התעצבנות.
לולה, אריאל, וברוך- סליחה, ותודה!
משה- סליחה עצומה ותודה!
בנים יקרים- 
-סליחה אם חתימותי פגעו בכם אישית- אני מתנצלת- זאת לא הייתה כוונתי
וסליחה, מכל אלה שנפגעו ממני ולא ידעתי.
אז הגענו לסוף, מקווה שכמה שפחות להכנס לכאן, ותודה לכם פורום מדהים על נתינת הפריקה האחרונה שלי בפורום זה.
וסליחה אחת אחרונה, על החפירה
אריאל, ד"ר אריק.
]
