גם אני ככה. יש קשיים. ואני פשוט מנסה "להתעלם". לא לדבר על זה כמעט. לא להתייחס. לחשוב כאילו הכל * טוב*.

אבל דוגרי, בסוף זה ישפיע עליי. אם אני רק מתעלמת ולא מנסה להתמודד ומכסה הכל בבוץ זה יתפוצץ בסוף.

(ואם אתה לא הבנת, יש פע בטח עוד כמה שלא הבינו..)

צלקות הכוונה היתה לטראומות, לא שאני גורמת לצלקות אלא שהצלקות נגרמות לי. כי אני נחשפת לרע של העולם. לא בקטע של חטאים וזה (לא שאני לא חוטאת או משו. פשוט זה לא הנושא.) יותר על מקרים שקורים בארץ, באולפנה, בעולם, בענראף איפה. ושאני יודעת שאם אני יתן לעצמי להיפתח קצת הם ישפיעו עלי מאוד. לטובה ולרעה.

ואז אני נכנסת לבועה שלי, כדי לא להפגע ולא לפגוש במה שיותר מאתגר..

ובקשר למשוגע בכיוון הנכון> אני מטורפת על כל הראש. זה ידוע. אני מהסוג שלא אכפת להם מה כולם עושים. או שכן אכפת ויעשו דווקא ת'הפך. אבל אני עכשיו משונה כלפני עצמי. שונה ממה שאני בד"כ.. וזה מה שמפריע לי. דווקא בקטע של ללכת נגד הזרם זה ה-מוטו שלי בערך.

הלוואי עלי להצליח להגדיר אותו כל כך יפה כמוך.

מנגנון הגנה זה פלא אלוקי שבלעדיו, כמו שאמרת, לא היינו חיים.

בדיוק כמו שקרישי דם זה מסוכן, אבל כשיש פצע - הם סותמים אותו זמנית, עד שהגוף עומד בקצב ומרפא את עצמו.

לא סתם נפל עליך מנגנון הגנה. כנראה שהנפש מרגישה שאם היא לא תחסום את עצמה - היא תתפרק. ולכן, ב"ה, באופן טבעי היא הכניסה אותך ל"בועה".

לאט לאט, המנגנון עוזב,

עם הזמן רגשות ומחשבות שהודחקו - צפים.

מתחילים לעכל את הדברים.

חשוב לתת לעצמך את הזמן והנחת, לא לדחוק, ולא להכריח,

כדי שתוכלי לצאת מהבועה בהשלמה, בבריאות ובשלוות נפש.

(מתי הבועה הזו היא כן בעייתית?

כשצריך להשקיע אנרגיה בלהשאיר אותה.

כשהחוויה כל כך מפחידה אותי, עד שאני עובדת קשה לא להפגש איתה.)

בהצלחה רבה.

רק אושר .

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....