אני לא מסוגלת להגיד את זה לחברות שלי. אבל כאן אני יכולה להתבטא בחופשיות
תודה על המקום.
לא מתקשרת יותר לאף אחת.
לא צריכה שיזרקו לי את זה בפנים אחרי.
אני ורק אני, סליחה, אני והקב"ה- ביחד. רק ככה אני אתגבר. לא זקוקה לאף אחת מכן. רק לעצמי.
אתן שומעות?!
המחשבות שלכן עליי לא עוזרות לי. כי בסופו של דבר אני לבד.
ביום, בלילה. לבד.
24/7.
ורק אני מתמודדת עם זה.
תוך שלושה חודשים אתן מתחתנות לי ולא טרחתם אפילו פעם אחת לשאול מה שלומי- מה שלומי באמת. איך אני מסתדרת עם זה ואיך אני מסתדרת עם הלבד הזה פתאום.
כבר שנים אנחנו שלוש, ואתם מילאתם אותי, את הזמן שלי. לא עשיתי דבר לבד, תמיד התחלקנו לשלוש. ועכשיו אני בבית, לבד ולא יודעת מה לעשות עם הזמן שלי.
יש בי כעס כלפיכם שהשארתם אותי לבד.
אבל יותר מזה יש לי כעס כלפי עצמי.
ואני בחיים לא אגיד לכן את זה.
הייתי שם בשביל- כל הסידורים, הארגונים, המסיבות, החיפושים, תמיד שם תומכת. כל כולי שלכן. את התחתנת ראשונה ועברת. נשארנו שתיים.
ועכשיו עוד שבוע את מתחתנת.
תוך שלושה חודשים אני לבד.
אני החברה הטובה, המלווה, הנהגת, התומכת.
אני הלבד.
כל כך לבד.
ואני בחיים לא אוכל להגיד לכם את זה.
כי אתן פשוט לא רואות את זה.
בפעם הראשונה בינינו אתן פשוט לא רואות אותי.
אני שונאת את המשפט הזה "אני חושבת עלייך"! אני רוצה שתראי אותי! את הכאב שלי, את החומות שפתאום נבנו בינינו-
לא כי התחתנתם,
כי הזנחתן.
ואני בחיים לא אגיד לכן.
גם לא אתקשר לחברה רווקה אחרת לבכות על מר גורלנו.
הקב"ה אתה תראה בעוניי ותהיה בעזרתי.
אני אבלע את זה ואמשיך לחייך.
עם הבדל קטן,
הפעם אני לא מצפה מאף אחת.
אין חברות לעד.
אני והקב"ה לבד.
רק הוא יודע עד מתי.
יד ביד.
זו הרי "תופעה" נפוצה מאוד... גם מאוד יכול להיות שהבעייה אצלנו - שקשה לנו לקבל את העובדה שהחברות בינינו משתנה. רוצים שהכל ימשיך כרגיל, כשזה לא מציאותי בכלל... לא צריך להתרגש מזה שהחברה עכשיו מפנה גם תשומת לב לבעלה. זה טבעי ולא מבטל את המקום של החברה. לפעמים בנות נשואות מספרות שהן מרגישות שהרווקות נטשו אותן, מתנכרות להן. גם כשנשואים - יש דברים שעושים/אומרים רק לחברים טובים...).
אם לא יכולה - קובעים זמן אחר... זה שהיא נשואה - לא הופך אותה לעסוקה הרבה יותר ממך...).