אני מסכימה עם מה שנאמר פחות או יותר..הנה דעתי בעניין-
קודם כל,תבין שאיך שהיא מתלבשת ומתנהגת זו תוצאה של המון גורמים...ואני לא חושבת שאפילו אחד מהם הוא רע או בא ממקום של להחטיא מישהו,חלילה.
אני חושבת שההסתכלות על לבוש צנוע כדבר שמטרתו "לא להכשיל בנים" היא מוטעית ומעוררת מרדנות ותסכול. במיוחד אם בת, שתמיד יגידו לה להתחשב בבנים הצדיקים והחסודים תראה שזה ממש לא תמיד ככה. (בכל מיני מקרים,שלא אפרט..אבל מתישהו הסיבה הזאת מאבדת מטעמה..)
אני חושבת שחשוב אולי לפנות למורות בבית הספר, בבקשה ליצור אווירה טובה בכיתה סביב הנושא הזה (לא באמת סומכת על המורה שהבנות ילכו צנוע רק בגלל מה שהיא תאמר..אבל שווה נסיון)-ואל תגיד לבת שלך שזה מיוזמתך! היא תתפדח (לדעתי..)
בנוסף, אמא שלה יכולה לדבר איתה על זה?
חשוב מאוד בגיל הזה ליצור אווירה פתוחה עם דמות נשית בוגרת של פתיחות ומענה לקשיים. אם זה יהיה קיים בצורה בריאה-אפשר לדבר על הנושא בכייף ובנעימות-על כל הצדדים של הצניעות, הסיבות, והיתרונות... ולדעתי לא לפחד גם להסביר מתי מותר כן לגלות את הגוף וכד'...במקום "אסור!" "אסור!"-לשדר "סבלנות, יש פה משהו שצריך לשמור עליו.." .
בנוסף, פרט חשוב מאוד-
קביעת כללים מ-א-ו-ד ברורים של מה שנחשב צנוע. לא בכלליות "זה לא צנוע, תתביישי". אלא- "החצאית לא מכסה את הברך שלך, זה נוגד את כללי ההלכה, לכן כדאי שתלבשי משהו אחר שכן יכסה כנדרש". להגדיר את כללי הצניעות בפתיחות ולהעיר בכל פעם מה בדיוק לא בסדר בבגד ספציפי יעזרו לכל הנושא להיות ברור ומוגדר. אל תאמינו לשטויות-ילדים (גם בגילינו) אוהבים מסגרת ברורה.
ועל מה שאמרת-
אני חושבת שכדאי שנודה בעובדות- סביר להניח שהבן שלך ייחשף לבנות חשופות יותר מאשר הבת שלך שיהיה הרבה יותר בעייתי בשבילו לראות אותן. להילחץ סביב השרוולים שלה לא יגונן עליו לתמיד..זה לא עובד ככה.
אישית, שנאתי כשאמרו שאנחנו "יהלומים ולא עגבניות בשוק שכל אחד רואה ולוקח"...זה הציק, זה היה מעצבן וזה גרם לאנטי רציני אצל כמעט כל מי שדיברתי איתה על כך מהשכבה. נכון, אנחנו צריכות לשמור על הגוף שלנו. אבל אנחנו לא רוצות להינעל מאחורי זכוכית! לא בחרנו להיות מושכות ונשיות...תבינו! ההתמודדות הזאת עם הגוף היא בכלל לא פשוטה!
אולי אני כותבת דברים שלא מתאימים לפורום המעורב, אבל אני מרגישה שיש צורך להבהיר-
ילדה קטנה נהפכת פתאום לאשה. זה מפחיד נורא, זה שונה וכל העולם משתנה לה. אני זוכרת איך היה לי דוד צעיר (לא נשוי) שהיה בן בית אצלינו. תמיד הוא היה מדגדג אותי ומרים אותי לשמיים. היינו משחקים ביחד קלפים ועושים תחרויות. מרגע שנהייתי בת תשע-הוא פשוט לא דיבר איתי! אדון אבא יקר, אתה יודע איך זה גרם לי להרגיש???
אני, כילדה קטנה הרגשתי שהעובדה שאני נהפכת לאט לאט בוגרת יותר, שאני נהיית אשה- זה אומר שאני רעה. שיש לי איזו מחלה מידבקת ושמסוכן להתקרב אליי.
פתאום אסור לשחק בריצה וקפיצות עם בני הדודים. פתאום חייבים כל בגד בחנות לבדוק עשר פעמים בכל תנוחה איך הוא יושב על הגוף- צמוד..? שקוף..? קצר..? זועק...? החיים בבת אחת זרקו אותי למציאות מורכבת ומפחידה ששידרה אליי-שהגוף שלי הוא רע! שצריך להסתיר, לכסות! כאילו שאני צריכה להתבייש בו, חלילה...
תודה לאל, ה' נתן לי אמא עם פתיחות ותשובות אמיתיות..לאט לאט היא דיברה איתי..ענתה לכל שאלה והזדהתה עם הקשיים שלי.. דיברתי איתה, שאלתי, בכל פעם עוד קצת ועוד קצת והיא הסבירה לי כמה הלכות הצניעות הן טובות לנו, וממש לא רק בשביל הוד רוממותם הבנים המסכנים..היא עודדה אותי לשוחח עם החברות בכיתה ובשבט וזה עזר. במקום נושא שהתביישנו בו, כל העניין לאט לאט נפתח. השינויים בחיים שלנו היו משותפים לכל הבנות,וזה בסדר...
אני כותבת את כל זה, כי אני חושבת שלך, כאבא-זה ממש חשוב שתבין. ואם זה לא מדוייק לבת הזאת,אז אולי לבת אחרת.
הנושא הזה רגיש מאוד, ובסה"כ יש לה עוד המון זמן לפתח אשיות משלה ולהקנות הרגלים טובים. הכי חשוב זה ליצור סביבה חיובית ולתת תחושה של עידוד וסימפטיה מהבית.
עד כאן החפירה.
(אשמח לדבר באישי עם כל מי שירצה להגיב..)
) אבל אני יודעת שזה לא בסדר, ואולי יבוא יום ואני אשנה את זה...
]
