נשמע לי שאת ממש לא סגורה על עצמך

עדיך שתחכי שנה לכי למדרשה או שירות לאומי את מאוד צעירה אז זה בסדר לחכות קצת עם זה

תתחזקי תלמדי קודם מי את ומה את רוצה מעצמך ובכלל

נישואין, גם דרך שידוכים, הם שותפות מלאה של שני אנשים עם כל עולמם הפנימי ולא רק מפגש טכני.

אז לצערנו יש יותר מידי בנות שחוו דברים דומים.

בטח שתצליחי למצוא מישהו שיצליח להבין ולהכיל אותך.

מוזמנת לאישי.

בלי להיכנס לעומק הדברים, לדעת שמה שיש לך זה מה שהקב"ה גזר עלייך. לקחת את זה ולהמשיך עם זה הלאה בלי לפחד.

בגיל 18 אף אחד לא יכול להיות "נייר חלק" - אין דבר כזה! כל אחד עבר את העניינים המסובכים (יותר או פחות) שלו, ולכל אחד יש את המורכבות שלו בחיים.

לדברים מושלמים קוראים "מלאכים". אנחנו לא כאלה.

אל תחפשי "לא נדרשת אהבה". לא צריך להיות מאוהבת עד כלות אבל קצת הבנה בסיסית מה הולך נחוצה, וגם - גילוי נאות בשלב הרלוונטי.

בהצלחה!

משה.

מוקדש:

שעדיף לך לחכות.

יש הרבה ש"בוגרות לגילן", אבל הבגרות ביחס לשכבת הגיל לא תמיד מעידה על בגרות ביחס לבניית בית. חוץ מזה - למה את כ"כ ממהרת? לאן את רצה? תתפתחי, תצמחי, תגדלי... תני לעצמך את הזמן שלך.

אבל אני בטוח שאת הולכת להיות מופתעת קצת מהחיים...

אני חושב שאת צריכה להיות יותר שלמה עם עצמך ולהתמלא בביטחון..

ביטחון ב-ה', ביטחון בעצמך, וביטחון בבעלך שיחיה..

 נתחיל בזה שכדאי שתצאי מנקודת הנחה שה' הוביל אותך בחיים האלה מסיבה מסויימת, שבסופו של דבר טובה לך (גם אם זה כרגע זה לא מובן כ"כ) ומתאימה לבעלך (אחרת ה' לא היה מסובב כך).. אז בעניין הזה אל תדאגי! לבעלך זה יתאים.

נקודה נוספת-

למה את חושבת ששיטת השידוכים לא מצריכה אהבה? "התאמה טכנית ומציאת חן"? מה אנחנו רובוטים? מתחתנים לפי הזמנה? ברור שלא מתחתנים בלי אהבה.. אבל זה יתבאר לך בהמשך.. כשתתחילי לצאת...

אני מאמין שאת תופתעי לגלות שלאחד את תצליחי לתת את עצמך לגמרי... רק תתני לו הזדמנות...

בהצלחה רבה!

"מתכונת השידוכים" זה לא "התאמה טכנית ומציאת חן".. אלא אמצעי להכיר מישהו ע"י נתוני בסיס שנותנים סיכוי שזה האדם. ההמשך הוא שמכירים אישית ורואים אם יש התאמה, יחס ובסיס לאהבת אמת.  ולאידך, ה"מתכונת" האחרת (שלא כ"כ ברור לי מה היא; פגישה מקרית?) איננה דווקא מתכונת לאהבה אלא לא פעם דווקא ל"לב שבור", בגלל טעות בכתובת שמתבררת קצת מאוחר מידי...

ב. את צודקת, לענ"ד, שזה לא מצב ראוי לנישואין.  מה פתאום להתחתן ב"ידיעה" ש"לא תצליחי לתת לו להיכנס ללב שלך", כלומר, לאהוב אותו? ח"ו..

ג. אבל למזלך - את עוד צעירה..  אם אדם עובר "טיפול" והוא כביכול יודע מראש מה יקרה אח"כ - אולי חבל על הטיפול...

את צריכה להאמין לגמרי בעצמך ובכחות שה' נתן לך. להאמין שאם תטפלי בעצמך כהוגן - גם פסיכולוגית כמו שאת עושה כעת, גם מידותית ואישית, אמונית - אז כתוצאה מזה את תהיי במצב טוב יותר מאשר עכשיו.

כלומר: את צריכה להציב את עצמך על דרך-התקדמות נכונה, ולא לחשוש ולתכנן עכשיו מה יהיה כשארצה להתחתן. חכי קצת. אני שמעתי (גם פֹה) על כאלו שעברו התמודדויות שאני מניח לא פחות קשות משלך, ואכן בעוז של רצון ואמונה, ועם קשיים ומשברים ועליות, הצליחו להביא את עצמן להתקדמות ושמחה ופתיחות הלב.

את צריכה להגיע למצב, לענ"ד, שאת תבני עם מישהו, מחדש לגמרי, ברעננות. לא לתת לדברים מהילדות "לקבור" אותך. את תגדלי הרבה מעבר לזה.

אלי כדאי גם שתבני את עצמך מבחינה רוחנית - מעבר לצד הפסיכולוגי - זה יכול לתת לך אופקים חדשים ויעדים גדולים יותר וגם הכרה של הטוב שנמצא בעומק האדם. אולי תחפשי מדרשה מתאימה, שיעורים, נשים גדולות וכד'.

ה' יצליחך וירפא את ליבך.

"אין דבר יותר שלם מלב שבור"... שם מקור הענוה והרצון להתקדם וההבנה שצריך להתקדם ולבנות. תצליחי בעז"ה.

כולנו ניגשים לבנות בית עם הפקאלאך שצברנו עם הזמן. חלקנו מגיעים עם חבילות יותר "כבדות" וחלקנו עם כאלו שמרגישות כבדות, אבל תכל'ס - אם מצאנו את האדם שמתאים לנו, ושאיתו אנחנו רוצים להתחתן - העומס מתחלק אחרי זה.

חוץ מזה, אחרי החתונה יהיו מספיק קשיים. אז למה לצאת מראש מנקודת מוצא שתקשה עוד יותר?
אמירה ש"אני לא מאמינה שאמצא מישהו שבאמת יבין ויצליח להכיל אותי" יכולה בהמשך להוביל בקלות ל"הוא לא מבין אותי. אפילו אם הוא היה מנסה, הוא לא היה מצליח..", ונראה לי שתחושת בדידות מובנית מראש בתוך קשר זוגי היא לא דבר אידיאלי(בלשון המעטה).

מציאת-חן והתאמה הן תנאים חשובים בכל צורה שתנסי ליצור קשר, בין השאר(ובאופן מהותי ובלתי נפרד לדעתי) כדי לאפשר צמיחת אהבה.

אם לא תאהבי אותו איך תצליחי להשקיע בשבילו את הנשמה? איך תוכלי לתת את כל כולך בשבילו? איך תוכלי למלא את משבצת ה"אשת חיל" שהוא רצה להתחתן איתה? איך תוכלו לבנות את הקשר הייחודי שאמור להיבנות בין איש ואשה?

ועוד כמה "איכים"...

לעניות דעתי, עם התאמה טכנית ומציאת-חן בלבד אי אפשר לבנות גשר, חומה וקל וחומר שלא בית.

אם את מודעת לזה שלא תוכלי לתת לו את כולך יש פה קצת ממד של ניצול, את לא חושבת? בייחוד אם את מאמינה שהפקאלאך שלך כבדים עד כדי כך שגם אם תמצאי את הבחור שיצליח לשאת איתך בעול שלהם, הוא יצטרך לתת את כל כולו... יש פה קצת חוסר שוויון מראש, לא?

חתונה זה לא קנית-כרטיס להצגה יקרה במיוחד(כשאת אחד מהשחקים הראשיים)... זו כניסה למערכת של שני בני אדם שאת חושפת בה הכל ונותנת בה הכל, את רואה מצב אחר שבו זה יצליח?

זו בערך עניות דעתי, שקצת סערה בעקבות מה שכתבת.

אם נגררתי לקיצוניות או התבטאות חריפה - סליחה.

תחכי קצת אל תמהרי....ועדיף שתגמרי את הטיפול ואז תתחילי לצאת

למה את לא מתכוונת לתת לבעלך את כל כולך?

זה לא כמו להפתח לסתם בן אדם- זה להפתח לאדם שהכי קרוב אליך.

חבל לחיות ליד הנישואין במשך שנים...

כל העניין של הכלה וקבלה זה להוציא ממך ולפנות מקום לעוד מישהו שיכנס לשם...

דווקא בגלל שאת מרגישה שיש לך לב שבור-

שלא תחפשי דווקא בבחור מן מושיע קסם. ואולי דווקא עכשיו יהיה לך נורא קל ליפול לשם. 

ואולי כדאי קצת- ברור שא"א להרפא ככה סתם, אבל לנסות קצת לרפא את עצמך, להיות יותר שלימה עם עצמך- ולא לבוא לקשר ממקום חסר מדי..

וזה שאת מורכבת נורא- ממש לא אומר ששאר בני האדם כל כך 'שטוחים' אם לא עבר עליהם איזשהו אסון אני בטוחה ומאמינה שתמצאי בחור שידע להכיל אותך באהבה.

ממש בהצלחה 

היום אני מבין עד כמה לא.

כמה שבגרת וכמה "כביכול" לא היית מוכן..

בחיים לא תפסיק להגיד לעצמך שהיום "אתה מוכן יותר"..

אני רואה את הפער רק מגיל 18 ועד לפני שנתיים,

אח"כ אני כבר לא רואה שינוי ברמת המוכנות.

ראיתי כאלה ש"קפצו למים" בגיל צעיר ונישארו תינוקות (בבית של עצמם).

לא תמיד זהרע.

אכן, ראו ושמעו והכירו וחוו מה שעובר עלייך- ולא אדם אחד...

וחלילה זה לא קורע מהכאב האישי שלך-

אלא נותן לך כוח-

הנה, הלכו כבר בשביל שלי, והשביל מוליך לחיים מאושרים ביותר! בעז"ה

מגיע לך לחיות בזוגיות שהוא נכנס ללב שלך

מגיע לך להרגיש בעצמך מלאה באהבה שלך אליו בלי שיור, בלי חורים שחורים...

ואת מסוגלת לזה

אם לא היום- אז מחר, או שנה הבאה

כל הכבוד לך על שאת הולכת לטיפול! זה לא אחד הדברים הקלים...

יהיה טוב לך שתעלי גם את הנושא הזה, ההתלבטות הזו- ותעבדו על זה.

והכוונה לא רק שהוא הקב"ה עוזר לנו בהגשמת הרצונות שלנו,

אלא עצם זה שהוא נותן לנו רצון!

אז צריך גם להתפלל שהרצונות שלנו באמת מכוונים כלפי שמיא.

בציבור הזה אני חושבת שזה יהיה פחות מקובל ויתקבל פחות טוב אצל בנות שזה הסגנון שלהן.

בציבורים כאלו כנראה יעדיפו לשלוח התעניינות דרך צד שלישי.

אם היית מדבר על שמחת בית השואבה במחניים, זה כנראה היה הרבה יותר מקובל ולגיטימי (שמעתי, שיש בנים ממחניים שקובעים חברותא עם בנות ממגדל עוז, ואז בטח העניינים יכולים להתגלגל, למרות שזו לא המטרה המוצהרת...)

התביישתי מאוד וגם חשבתי למה שהוא יגיד לי כן?

זה היה שיעור תורה הוא היה נראה בחור טוב

נעלבתי שהוא בעצמו לא פנה אלי חח זהו.. נראלי היה לא שייך לפנות אליו

רק כדאי לקחת בחשבון שגם הגברים יכולים לפעמים לחשוש מדחייה(שלא לדבר על האווירה הרווחת בה נסיון חיזור תמים יכול בקלות להיחוות כ"הטרדה").

אני בעד שבחורה שבחור מוצא חן בעיניה, לא תחשוש לעשות את הצעד הראשון (אפשר גם דרך מישהו שלישי, אם חשוב לי שאת הדינמיקה בפועל, יוביל בהתחלה הבחור).

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

אני לא בוחר את כל התמונות שמועברים לראשי אבל ספציפית זו בחרתי.

העיקר זה הגיל שלה, אולי לא מתאים לך מישהי בת 19 אבל אני חושב שהפרש הגילאים הוא משהו שלא תייחסו לו חשיבות כשתמשיכו בקשר.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

לפנות לראשת אולפנה ולומר לה זה הסגנון שאני מחפש ואיך אני מכיר בוגרות שלכן? (או כל ניסוח כזה או אחר?)

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך