מה שנראה לענ"ד מתוך תיאורך - זה שיתכן שהענין בא מתוך מעלתו. אם אינני טועה.

כנראה שהדבר הזה של "מריבות" עלבונות" כל כך לא שייך אליו, עד שאינו יודע איך למצוא פתח אלייך אחרי דבר כזה.

כי איננו יכול "להגיע אלייך" טכנית, באופן מלאכותי.

הוא צריך להרגיש שזה מבפנים. שהעלבון נמחה.

זה בכלל לא נורא. 

אכן ההרגשה ש"לא מדבר", יכולה קצת (ואולי יותר מקצת..) "לפרק" אשה..

אבל, לענ"ד - "את פתח לו"..  את הענין הזה תקחי עלייך.

את תחכי קצת שהאוירה תירגע (נקוה שלא תגיע "מריבה".. גם זה לא גזירת הכתוב),

ואז תפני - כאשה - ותרַצי אותו: נו, בוא נגמור... משהו כזה. בפניה ובאהבה.

הרי את עצמך אומרת שאחרי בכי/דיבור יזום מצידך זה נגמר.

למה? כי זה מעורר אצלו משהו כלפייך: רחמים, הרגשה, קשר פנימי.

בסדר - אז אצלכם בינתיים זה התפקיד שלך.  רק תזכירי מדי פעם את מה שאמר שישתדל גם לקחת חלק בענין.

יש להניח שבלי לחץ - זה יקרה בסוף.

אין לך מה "לכעוס". זה ענין של אופי. יתכן אופי טוב מאד.

תצליחו בעז"ה. 

מה קורה ביום-יומיים האלה, עד ש"את מדברת"?..

את שותקת?

אולי מבחינתו בכלל את זו ששותקת?..  אלא שאת כ"כ מצפה שהוא יזום שיחה, שפשוט לך ש"הוא לא מדבר"... ובעצם את צריכה לעשות את זה, בזמן המתאים.

מבחינת איש, לא פעם הרצון של אשה שהוא "יתמודד בדרך שלה", דהיינו - ישתף ויפרוק בהמשך לפאזה של ה"מריבה" - זה ממש לעקור אותו ממדרגתו ועניינו. מה שאצל אשה "שיתוף" והבעה פנימית, אצלו פעמים רבות זה דבר מטופש שקרה ("מריבה") ושצריך לברוח ממנו מהר ככל האפשר ולחזור ל"רמה" הנאותה...  לכן, השאיפה צריכה להיות לחזור לשיתוף פנימי, לא בהקשר של מה שקרה. זה אחרי שאת יזמת את "חיסול התקרית" באמיתיות, ואת הפתח בשבילו לקירבת הלב מחדש.

ענ"ד.

אבל לצערי אני מהצד המשתתק... נראה לי שזה סוג של גאווה שיש בנו שאנחנו לא מוכנים לבוא ולהיות הראשונים ולהתחיל לדבר(לפחות אצלי זה ככה..)ממש לא בכוונה, פשוט מאוווד קשה לי.. בעלי גם נפגע מזה מאוד ודיברעל זה איתי הרבה פעמים אבל אני לא מצליחה להשתנות...מאוד מאוד קשה!

ולכן, אני מציעה לך להיות יותר רכה, ליזום את השיחת-השלמה, אבל לא מיד.. צריך לתת לנו קצת זמן להירגע, אנחנו(כלומר אני) רוצה להרגיש שאני חסרה לו ושחשוב לו לבוא לדבר איתי... כשאני חושבת על זה בהגיון-אני יודעת שזה פשוט לא נורמלי ולא בריא, אבל לא מצליחה לשנות...

ללא תוכן - רק רציתי לציין שטוב שלא דיברתם רק יומיים.

כי "שונא" מבחינה הלכתית (שפסול לעדות וכו')

ועובר על "לא תשנא את אחיך בלבבך" - שזהו לאו מדאורייתא.

נחשב באחד מהמקרים:

1. לא דיבר עמו באיבה שלושה ימים

2. מבקש רעתו (דוגמה: אל תקנו אצל פלוני.)

3. שמח לאידו (דוגמה: אני שמח שציפי הפסידה בבחירות)

שזו תגובה גברית. זו הדרך שלנו לעכל ולחשוב.

אם אני צודק, אז צריך להיות לך קל יותר לקבל את זה ולהבין שזו פשוט תגובה ודרך שונה משלך להתמודדות, ככה הוא בנוי וואולי יש לך היכולת להפגע פחות, כי האמת היא שזה לא נובע מרצון שלו 'להתנקם' ולפגוע. כמה שזה נשמע קשה.

אין ספק שאתם חייבים לדבר על זה ולמצוא פיתרון עתידי. (אולי פשוט כשזה קורה לו הוא יכול לומר "טוב, אני חייב עכשיו להיות עם עצמי, איני מתכווין לפגוע בך", הציעי לו, ותשמעי את דעתו.)

את לא אמורה לסבול.

זה "גברים ממאדים ונשים מנגה" מפורש

כדאי לך לדעת שזו התנהלות גברית די נפוצה, ושמבחינתו לצאת מהבריחה הזאת ולדבר איתך על זה, ועוד להשתדל בפנייך שזה לא יחזור על עצמו- זו משימה מאוד מורכבת עבורו, כמעט בלתי אפשרית.

אני מציע לך לקרוא את הספר, כדי לפתח אצל שניכם מודעות יותר נכונה למצב הזה, ולאמץ דרכי חילוץ שכבר נוסו והצליחו.

בהצלחה רבה!

הגבר- כשהוא נתקל בבעיה לרוב הוא נכנס ל"מאורה" שלו וצריך לחשוב, להירגע, להיות קצת עם עצמו לפני שהוא פונה לדבר על זה.

צריך לתת לו את המקום והזמן הזה. אחר כך הוא ידבר ותוכלו ללבן את זה ביניכם.

ומצטרפת בחום להמלצה- חשוב מאוד לקרוא את הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" של ג'ון גריי כדי להבין יותר את השוני הגדול בין גבר לאישה ואת הצרכים השונים של שניכם.

שיהיה בהצלחה!

אם את פותחת בשיחה הוא עונה? מגיב?

האם השתיקה כוללת הכל או רק בנושא עליו דיברתם וגרם לפיצוץ?

אם אין לך את הכוחות להתמודד עם מריבות וחילוקי דעות אז המסקנה ברורה למדי

המסקנה לגביו זה שלא יהיה בקשר זוגי בכלל. זה לא קשור לבן זוג הספציפי. ( כי הייתה לי הרגשה שכיוונת למקום הזה)

מי שאין לו כוחות להתמודד עם מריבות- צריך לחזק את עצמו ולמצוא את הסיבות בעטיין כל כך קשה לו, ללמוד דרכים להרגעה וללמוד איך להתמודד נכון עם מריבות.

כי חילוקי דעות הם חלק בלתי נפרד מחיי הזוגיות וצריך לדעת איך לעשות אותם.

אני הבנתי מדבריו של אלעד שהוא מתכוון שמי שאין לו כח להתמודד עם מריבות וחילוקי דעות- שילמד איך להתמודד עם זה.

אבל אלעד יכול לבוא ולתת את הסבריו לדבריו בעצמו.

אני כותבת את מה שאני חושבת.

אם אין כוחות להתמודדות- זה לא אומר שאי אפשר לחיות בזוגיות טובה. פשוט צריך למצוא עצות ודרכים איך להתחזק. איך להתמודד נכון עם חילוקי דעות ואיך לדבר נכון.

ובלי קשר- אולי גם לקבל תמיכה כלשהי כדי להתחזק.

המסקנה שלי היא שהוא צריך ללמוד איך לריב ואיך להתאושש.

בלי זה הוא תמיד מסכן ומובס.

חשבתי שהתכוונת למשהו אחר לכן עניתי בציניות אז לא חשוב.

(אני לרוב לא שותק למשך ימים שלמים, אלא שם אוזניות/מוסיקה מתאימה לי או לעיתים אחרות סתם הולך לשבת מול המחשב בעבודה).

לגבי איך להתמודד - על זה כתבו לפניי כבר טוב יותר.

קודם כל לתת לגיטימציה לזה שהוא מסתגר כמו שאלעד כתב יש פירוט יפה בספר "גברים ממאדים ונשים מנגה".

לדעתי האישית יומיים זה הרבה יותר מדי. אולי אפשר להגיע להסכם שמותר לו כמה שעות להסתגר אבל אחרי פנייה מצידך לנסות לתקשר יותר מוקדם מאשר יומיים.

ואגב, זה מאד משמעותי אם הוא לא מדבר איתך בכלל יומיים או שלא רוצה לדבר ספציפי על נושא המריבה. אם זה באופן כללי אני חושבת שזו התנהלות בעייתית אם יומיים שלמים בני זוג לא מדברים מטוב ועד רע. אם זה רק על נושא המריבה זה יותר לגיטמי.

צריך כל פעם להגיע לתובנות איך להתבטא מול השני ("לריב בלע"ז),

שכל אחד יתייעץ עם הרב שלו וכו' ולאט לאט תחזקו את הקשר

והעיקר

עם הנצח לא מפיד מדרך ארוכה

בסוף מגיעים לשלימות ושמחה פנימית

אלא שאצלינו זו אני שיכולה כמה ימים להיסגר לא לדבר כלום.

אפילו שהוא מנסה הרבה פעמים לשאול אותי מה מפריע לי או למה נפגעתי, עדיין לא מסוגלת לענות לו ואני לא מגיבה.

הרבה פעמים פשוט מתייאש והוא מפסיק לנסות.

אין לי מושג איך להסביר את זה בצורה ברורה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתו כשאני כועסת עליו.

ב"ה

דיברנו על דברים דומים במדרשה. הגענו למסקנה שזה יכול להיות טוב לפעמים אבל היו כמה הגבלות במקרים מסוימים:

לדוגמה לומר לפני השתיקה "אני טעון/ה עכשיו ולא יכול/ה להגיב" "אני צריך/ה פסק זמן"

ואחרי השתיקה, שזה ששתק הוא זה שמחויב להמשיך את הקשר- הדיבור (מסיבות של "מתי נגמר הפסק זמן" וגם שזה בכל זאת פוגע לא לדבר... ועוד)

כמובן שאלו כללים לא מחייבים.

ושוב סליחה על דחיפת האף, אם להסתכל מנק' מבט יותר ממוקדת על מה שהעלת למעלה:

הבעיה מתרחשת כתגובה להעלבה במהלך ריב.

אולי כדאי לתחום נושאים שעליהם לא "דורכים", גם לא בריב ממש סוער. לא מעלים אותם או לא מרסקים באמצעותם את האדם שמולנו. אולי הוא לא רוצה לפגוע ולכן הוא חושש להגיע למצב כזה. ולכן הוא שותק.

מקווה שהועלתי. אם כן =) ואם לא, את מוזמנת לזרוק את כל מה שאמרתי לפח!

סליחה שזה באנונימי.

כי מה שכתבת שהוא צריך לחדש את הקשר, את צודקת, אבל רק מבחינה משפטית... זה היה סיגנון הנימוקים שהעלית...

כנראה כאן נכנס הקטע שאת לא נשואה.

זה לא פשוט, כי הוא גם נפגע, ויתכן שהיא כרגע במקום החזק (-הלא פגוע) ולכן דווקא לה יהיה יותר קל לפייס. לפעמים גם אם היא נפגעה.

בזוגיות, לא תמיד מה שצודק הוא הנכון, צריכים להיות פרקטיים ו'להתנדב' להקל על השני.

נכון, זה לא קל.

וניסתי אח"כ לתרץ שזה בגלל שהוא הגיע מבית בעייתי (אלימות במשפחה לא עלינו).

הסתבר שדככה הוא מביע זלזול- מתעלם.

היום תודה לאל הוא בעלי לשעבר  ומתקשר בעיקר עם שניים וחצי החברים שיש לו (אפילו לא עם משפחתו הגרעינית).

סביר להניח שזה לא דומה כלל וכלל למקרה שלך אבל אני למודת סבל ויכולתי לדבר רק מנסיוני. סליחה ובבקשה אל תשפטו אותי

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת