יום חמישי, 23:14, קו 480
עולה מוטש, מתישב במקום האחרון שנשאר, על ידי, בפנים מיואשות, יושבת לה בחורה,
אני מזהה אותה, עלינו ביחד על האוטובוס בכיוון ההפוך אחר הצהרים, אז היא נראתה פחות מיואשת, יותר מתוחה,
בינתיים חולפים על פני פנסי הכביש הגבוהים, בשעה כזו אין שום דבר שיעצור מבעד האוטובוס להגיע ליעדו במהרה,
לפתע פתאום:
היא: גם אתה אחרי אחד גרוע?
אני: אה? אמממ... כן, איך ידעת?
היא: רואים על הפרצוף שלך..
אני: ואללה.. יש לך עוד פרטים ביוגרפיים שגילית עלי כבר? או שזה היחיד?
היא: לא, אני פשוט באותו מצב.. שניה שלישית?
אני: רביעית ואחרונה!
היא: ואללה, סביר.. אני ראשונה ואחרונה..
אני: אוקיי...
-שתיקה-
היא: תגיד, בא לך לנסות?
אני: ?!
היא: ספר לי קצת על עצמך, אני קצת על עצמי, לך תדע, אולי מתאימים, יש לך את הזכות לפרוש בכל רגע שתרצה, לא אפגע!
אני: ואללה, קודם כל הכי חשוב- אני מת על הביטלס, תשבצי הגיון, וספרים של מיקי שיינפלד (טוב, לא באמת, אם הייתי כותב באמת אלו ספרים אני קורא, זה כבר היה מד"ב...)
היא: קטע, גם אני!
מכאן אתם יכולים להמשיך לבד..
האמת, לא היה ולא נברא, אבל, כשהחיים בזבל, והם באמת בזבל, תמיד כיף ללכת לפתרון המתוק לרגע- דמיונות...
ולכל הביישניות (והביישנים)- לא הייתי מתנגד לפניה מהסוג הזה, נסו, מה כבר יכול לקרות?


)