זאת אני, הבת שלך.
כן, הבת שלך, אחת מהבנות שיש לך, והשונה מכולן.
נכון, טבעי שכשיש כמה בנות כל אחת תהיה אחרת, וגם מאוד הגיוני שיש שדומות לך יותר ויש שפחות.
צודקת, אני הטיפוס שהכי פחות דומה לך מביננו.
ואני גם מאוד מבינה שבאופן טבעי תאהבי יותר את האחת שבסגנון שלך, שהיא האידיאלית בשבילך.
אני אפילו מודה שזה לא מפריע לי, זה בסדר, זה לא שעשיתי משהו רע.
אבל אמא, בבקשה! אני מתחננת! אל תגידי את זה כל הזמן! תורידי מהלקסיקון משפטים כמו "היא יצאה הכי טובה"..
אחרי הכל, זה לא התחביב שלי להיות מוכרזת כסוג ב'.
אני יודעת, את אוהבת אותי מאוד! באמת! גאה בי ודואגת לי ברמות מטורפות! רוצה שיהיה לי הכי טוב בעולם! ואני אוהבת אותך ומודה לך כל רגע שאת אמא שלי.
אבל לפעמים אני רוצה לעמוד לבד, לא בשורה אחרי בנותייך המוצלחות, להיות אני, הבת שלך.
אמא,
את הבנאדם שהכי אוהב אותי, הכי מכיר אותי, הכי מרגיש, קורא, מחובר.
את החברה הכי טובה שלי!
אבל דבר אחד מפריע לזה להיות ככה, העובדה שאת אמא שלי.
די! בבקשה תתנתקי מזה לפעמים!
תנסי להפריד בין הרצון לחנך אותי ולהוביל אותי להיות כמו שאת רוצה, לבין הרצון להיות האוזן הקשבת שלי.
תהיי קודם כל חברה שלי, וזה מה שיעזור לך להיות אמא שלי. מבטיחה!
אמא,
כשאני משתפת אותך בתחושות שלי, בבילבולים שלי, את אומרת שזה גיל ההתבגרות.
כל הזמן את אומרת שלא צריך למהר להתחתן, כי אני צריכה עכשיו להנות מהגיל שלי, מהנערות.
שבעתיד יהיו לי את החובות האלה לבעל, לילדים. את אומרת לי לנצל את הגיל הזה שלפני, שאני עוד משוחררת מהעול הזה.
אבל אני מתחילה לחשוב שאני מעדיפה את החובות של אחר כך.
כי אחרי הכל, אני זאת שאבחר במה לעבוד, הילדים יהיו שלי! זה אחרת לגמרי..
ומה עכשיו? אני צריכה לעבוד איתכם במה שאתם בחרתם, אני שומרת, דואגת, ואפילו מגדלת, את הילדים שלך.
תני לי לחיות את הגיל הזה! להיות נוער, משוחררת מעול של עקרת בית.
ובכל זאת,
אחיות שלי.
הן נשואות, נכון? יש עליהן את העול של החובות של אחרי, יש לאחת מהן אפילו ילדה לגדל!
אז אין ספק שהן קודמות, שהצרכים שלהן קודמים לשלי, שהן זקוקות עכשיו יותר לדאגה שלך.
אבל להן יש בעל! לי יש אותך!
הן נטשו אותי, גם הן היו החברות הטובות שלי, ועזבו.
בבקשה תישארי איתי את!
אוף, מה אני מתלוננת בכלל?! ב"ה שיש לי בכלל אמא! שהיא אפילו אוהבת אותי ודואגת לי! שיש לי אחים, שאני חיה איתם..
ועם כל האחריות והעומס שהפלת עליי- את תמיד דואגת לי ומוותרת בשבילי על דברים!
אבל עדיין, זה קשה לי אמא..
כשאני רוצה לנסוע לאנשהו פחות אכפת לך איפה אני אהיה, מה אני אעשה, ואני שמחה בזה! כי זה מראה כמה שאת מאמינה בי וסומכת עליי.
אבל מפריע לי שמה שכן אכפת לך זה שאני "אבזבז זמן", שבזמן הזה אני יכולה לעבוד באולפן, לסדר את הבית, לשמור על הילדים.
וכשאני כן נוסעת- זה תמיד חייב להיות עם ייסורי מצפון שאני משאירה לך לשמור על הילדים במקומי.
סליחה אמא, שלא תמיד אני מצליחה לעשות את מה שאת מבקשת ממני בכיף, וסליחה אמא שאני מתלוננת בכלל..
אני אוהבת אותך!
