אלא שאלות פשוטות ויש להן תשובות ברורות -

הפתח נמצא בין הרגליים

את התינוק אי אפשר לראות כי הבטן לא שקופה, אבל לרופאים יש מכשיר מיוחד שאפשר לראות בו תמונות לא מאד ברורות בשחור-לבן. (אם שמרת, את יכולה להראות להם צילומים שלהם משלב העוברות).

זה מתייששב לך או עדיין מרגיש לא בנח?

תראי לנו את זה )את הפתח)

אמרתי כל אחד מסתכל על הגוף שלו.

אז הם אמרו תראי לנו איפה זה עם הבגדים. 🫣

לא יודעת..

והם שאלו אם שהתינוק נולד ראיתי מה יש בתוך הבטן, הם כנראה הבינו שהפתח בבטן.

ושהם לא יכולים לראות, כי זה אזור פרטי.

ככה גם לא תהיה להם שאלה על הבטן.

את יכולה להסביר שזה פתח מאוד קטן, ורק כשהתינוק יוצא הוא גדל, ואז נהיה שוב קטן.

וכמו שכשפותחים את הפה לא רואים מה יש בתוך הגוף, ככה גם כשהתינוק נולד לא רואים מבפנים.

תחשבי על זה מראש של ילד

אין להם מושג

זה מאד מסקרן איך תינוק יוצא פתאום.

אם זה לא היה איבר פרטי, לא היית מראה להם?

ברור שכן

אבל זה פרטי אז אי אפשר...

וזה לא יגרום לבת לחפש את הפתח בין הרגליים שלה?

היא כבר שמה לב ל"חור" שלה, בניגוד לאחים.

להפך, מעולה.. שתכיר את הגוף שלה.

תסבירי לה יש שם שני פתחים - אחד שממנו יוצא הפיפי, ועוד פתח שמוביל לרחם ודרכו נולדים התינוקות.

אני נתתי לבת שלי מראה כדי שתוכל להסתכל

ויש לי שאלת המשך:

אני חושבת שלראשונה יצא לי לאחרונה להסביר את כל זה בגיל צעיר יחסית - בת ה-4.5 שלי חקרה כמעט לפרטי פרטים.

הבעיה היא שהיא לא שומרת את הגילויים החדשים לעצמה... ואומרת אותם בקולי קולות.

אז כל עוד זה בבית עם האחים שלה לא אכפת לי. אבל מה אעשה אם היא תספר אותם לחברות שלה, וההורים של החברות שלה לא מעוניינים לספר לבנות שלהם את הדברים האלה בגיל כזה?...

(והיא לא בגיל ובמצב שיכולה להבין אם אומר לה לשמור את הדברים לעצמה...)

אני לא חושבת שמישהו אחראי לשמר את הבועה של ילדים שהוריהם לא רוצים שידעו מאיפה נולד תינוק.

לא מדובר על יחסי מין

אני מתקשה להבין מה הביג אישיו

לק"י

בחברה אחרת לא יבינו מה הבעיה באיך מקיימים יחסים🤷‍♀️

את בטח מכירה את הסגנון שאפילו על הריון לא מספרים לילדים, ומספרים רק שהתינוק נולד....

אז מאיפה הוא נולד, זה נראה לי בכלל סוד סודי.

הבת שלי בגן חרדי. בהחלט יכול להיות שיש שם ילדות שאפילו לא יודעות כשאימא שלהן בהיריון...

אני לא אחראית על הבועה של אחרים, אבל לא רוצה להיות זו שמפוצצת אותה...

אבל לא חושבת שאני צריכה לקחת את זה בחשבון.

לק"י

בעיני מקום יציאת התינוק מתנדנד על הגבול.

ובכללי, אני מבינה שלאנשים שונים- גבולות שונים. ולא תמיד אני יכולה או צריכה להתחשב בהם. אחרת אני אצטרך להגיד לילדים שלי, לא לדבר עם חברים על שום דבר.

לק"י

והיא תתחיל לספר בקול על דברים אחרים שהיא למדה.

אבל באמת לא חושבת שיש הרבה מה לעשות.

להגיד לה לא לספר עלול לגרום לה לדבר על זה עוד יותר

התחלתי לספר לה על זה לפני כשבועיים (סביב זה שגיסתי הייתה בהיריון והיא התחילה לחקור), ואז שבוע וחצי אח"כ באמבטיה היא שאלה פתאום: "מאיפה התינוק יוצא?" ורצתה שאראה לה על עצמה...

אבל כן, מקווה שבגן זה לא משהו שיעלה פתאום...

גם סרטים זה משהו למשל שאנחנו מרשים בבית ולא מדברים על זה עם חברים.

לא במובן של להסתיר, אלא במובן של - כל אחד מחליט על הבית שלו (ההורים, כן)

כמו שיש מילים שאנחנו אומרים רק בשירותים.

מה שחשוב שלא יהיה אווירה של אסור וסוד.

אני הרבה פעמים משחקת עם הקטנים בהקשר הזה של - אוי ואבוי אמרתי מילה של שירותים, ואז - אמא, אבל אנחנו בשירותים, ואז חחח

או שאני אומרת- עכשיו אפשר להגיד מילים של שירותים ואז אני מתבלבלת ואומרת מילים של מטבח.

והכל בעניין של צחוק והווי ועל הדרך כללים שאנחנו אוכפים, אבל באווירת לימוד חיובית.

גם חדר שינה זה מקום שאורחים (ילדים השכנים) לא נכנסים

כל אלו דוגמאות של כללים וקטגוריות והפרדה שילדה בגילה יכולה להפנים ביחד עם שינון והוצאת ה"עוקץ" מהדבר האסור. כי זה לא אסור - רק יש לזה את המקום שלו.

אבל אולי באמת נתייעץ איך אפשר להבהיר לה את זה בצורה שמותאמת לה.

זה באמת מושלם מבחינת החיסכון בכוחות...

הקושי הגדול בעצמאות הוא בניית ה"שם", וזה לוקח זמן. וגם כשכבר מכירים אותך ופונים אלייך הרבה - עדיין יכולים להיות זמנים מתים וצריך להיערך לזה בהתאם...

(אני לא מגיעה למשכורת גבוהה מאוד, אבל כרגע זה מספיק לי.)

השנה התחלתי לחזור מוקדם ולנוח חצי שעה לפני אחה"צ עם הילדים ויש לי יותר כוחות לזמן עם הילדים.

לק"י

אני עייפה למרות שאני מסיימת לפני.

אני חוזרת ב3 וחצילאסוף את הילדים מהמוסדות, וכמגיעים הביתה (בערך 4 ורבע) מביאה להם פירות כדי שיהיה לי כמה דק' לקחת נשימה עמוקה עד הערב

אין מצב שהייתי שורדת ככה כל יום.

אני לפעמים עובדת המון שעות ביום אחד, אבל רוב השבוע אני בבית...

לפי סטטיסטיקות, אבל צריך לבקש שכר גבוה יותר כמובן

את מחפשת? תתחילי אחרי החגים. בדרכ עכשיו זו תקופה יותר חלשה בגיוסים. תגששי גם עכשיו כמובן, אבל בטח שתחפשי

היום הרבה צעסיקים מבינים את הצורך באיזון בית עבודה. ומי שלא אל תעבדי אצלו

אויר יכח

היום מקובל מאוד לעבוד משרות אם, גם באדמיניסטרציה

הכל גם נהיה יותר משוכלל עם הai ואפשר לתת מענה ללקוחות בשעות מאוחרות יותר בלי עובד במשרד.

אני עובדת 6.5 שעות ביום וזה מאוד משמעותי

אני מספיקה להוציא את הילדים בבוקר בנחת

ועוד נשאר לי זמן לעצמי לאכול משהו להתפלל בזריזות מכניסה מכונה

זה משנה את כל היום!

אולי תנסי לחפש משהו כזה

אני השנה הצלחתי יחסית לשרוד ואף ליהנות רק בזכות זה שרוב הזמן לא כולם היו בבית (רק שבועיים כולם היו).

אנחנו עושים בתחילת החופש (יותר נכון, בתחילת בין הזמנים) ישיבה משפחתית שבה כל אחד בתורו אומר רעיון שהוא רוצה שנעשה בחופש (עורכים כמה סבבים), וכותבים את כ-ל הרעיונות. אח"כ (עם הילדים או בלעדיהם) משבצים את הרעיונות האפשריים בלוח הזמנים, ומשתדלים שכל יום יהיה משהו.

לזמנים שבהם רק חלק בחופש - מנסים לתת להם פרויקט מתמשך שירתק אותם.

זה לא שאין בכלל התברברות ומריבות ובלגן וחוסר סדר בזמנים... בטח בימים האחרונים של החופש, כשכבר אין כוח יותר ויש את השילוב של להעיר ילדים בבוקר והטיפול בילדים שבבית... (ואז בא לעזרה לא מעט גם מידידנו המסך)

אבל לפחות בחלק מהזמן מצליחים להגיע גם להנאה.

יש דברים שיכולים לגרום לחופש להיות יותר כיף כמו לשים לב לצרכים של הילדים ולתכנן את היום שהילדים יקבלו את הצרכים שלהם בצורה שמתאימה לי. והיו חופשים שעשיתי את זה וממש עבד.!

אבל יש גם הרבה שלא תלוי בי אלא לשלב הספציפי שהילדים נמצאים בו והאינטראקציות ביניהם וכו'

לדוג' קיץ שעבר אחד הילדים היה בשלב מאוד קשוח וכל היום הציק והיה לי ממש קשה להיות איתם.

לעומת זאת בשאגת הארי הילדים שיחקו כל כך יפה ביחד והיה ממש כיף. וזה לא קשור בכלל אליי.

נגיד הבכי של הקטנה נשמע כמו משהו שלא תלוי בך שמאוד מקשה. גם לדברים כאלה אפשר לחפש פתרונות, אולי להשאיר אותה עם בייביסיטר לפעמים, אבל זה באמת מורכב.

אני חושבת שאם ביומיום היית מגדלת את הילדים בבית, זה היה לך יותר קל. היציאה מהשגרה מאוד קשה לנו ולהם.

וגם דבר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מותר שיהיה קשה איתו ונמאס ממנו. זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.

בסוף אני לא חושבת שיש אמא שמבחינתה החופש הגדול הוא רק אבל רק פרפרים ואושר ונחת, לכולם לדעתי מגיע בסוף המיצוי והקושי וה''נמאס מהילדים''. אני מניחה שיש כאלו שמתמודדות עם זה יותר או פחות טוב אבל לכולם זה קורה.

ועוד משהו- לא בטוח שכדאי להגיע בציפייה של ''הולך להיות נפלא''. יכול להיות שאם תגיעי בציפייה ריאלית יותר זה גם יקל על המציאות. כי יכול להיות שחלק מזה שאת מצפה שזה יהיה זמן נפלא ולך יהיה נהדר איתם יוצר חלק מהבעיה, ואם לא תצפי לזה יהיה לך קל יותר.

לתכנן מראש ארוחות מסודרות. להשאיר ימים בלי תוכניות מסודרות כדי לתת להם זמן להנות מהבית ולאפשר בלת"מים.

הכנתי לפני החופש לוח שמכיל את כל החופש. שיבצנו שם דברים שרצינו, כמו טיול משפחתי, סידור תיקים וכו'. דאגתי לשבץ 2-3 דברים בשבוע.

שאלתי אותם מראש מה הם רוצים ללמוד בחופש וקניתי דברים בהתאם. קניתי המון חומרי יצירה וכמה משחקים ששלפתי במקרים מיוחדים.

אבל שלי עוד קטנים (הגדולה עולה לא'), לא יודעת אם יעבוד גם עם בוגרים יותר.

לגבי סדר - שטיפת כלים אני עושה בזמן שאני מבשלת את הארוחה הבאה. סידור משחקים אני מבקשת כשיש משחק במקום בעייתי או כשקשה לעבור בחדר. הרבה אני משחררת ולפני שבת עובדים קשה יותר. ליצירות יש איזור מוגדר ואני אוכפת זאת גם בחופש. כנ"ל אוכל.

אני מאלו שנהנות מהחופש והלוואי שהיה ארוך יותר

באמת הקושי עם החופש עולה עם הגיל והנפרדות

אני לא מצפה מהחופש להיות מהנה, אני מצפה מהחיים להיות מהנים בכללי, בחוויה. ובתוך שגרה שהיא מ0 ל100 אני מצפה לרגעים של אור שיצבעו את החוויה באור חיובי. אבל יש גם רגעים קשים מאוד, כמו בחיים עצמם אצלנו למשל לבן שלי היתה הסתגלות קשה בחופש, יש לו דרישות ורצונות לאטרקציות מסוימות, לשעות יציאה שלא מתאימות לי, לשעות שינה שלא מתאימות לי. וכמובן שבתוך כל זה גם לעבוד וגם להאכיל ולתחזק את הבית וכן, אני מרשה לעצמי גם לצפות לזמן שלי עם עצמי שיהיה לי בו כיף ולא רק להיות כל היום בנתינה. כמו בשגרה אבל בקטן

להגיד לך שהוא היה רוב החופש שמח ומאושר? ממש לא. הוא היה מתוסכל הרבה פעמים ותסכל אותי מאוד גם כן. גם קשה לי לצאת בחום הזה ולעשות פרצוף של "כיף לי". וואלה לא כיף ככ 😅

אז בגלל שהוא בגיל שהוא יכול להבין עשיתי לו שיחת תיאום ציפיות, הכלתי את התסכול ונתתי לדברים לקרות. התאמצתי איפה שאפשר כדי לתת לו חוויות, ובזמנים שלא התאפשר אז לא וזה בסדר

בכללי אני חושבת שהציפייה מהחופש להיות חודשיים של האפי האפי היא מנותקת. את כל יום כל היום האפי האפי? אני לא. הלוואי כאילו, אבל אני משתדלת למצוא את הרגעים האלה שבהם אני יכולה להיות נוכחת, יכולה לתת את האקסטרא, לשמח, לתת, וזה מה שעושה את ההבדל, אם הפסגה של הפעמון שלך היא טוב/ תסכול. בחופש או בשגרה אותו דבר מבחינתי, השאיפה היא חוויות של טוב ולא הכל טוב. כי אחו החיים

יש לי בעיה לצד השני, קשה לי מאוד להתחיל את השנה , גם לי בתור אמא שקצת עובדת בחוץ וגם בשביל הילדים, הייתי ממשיכה בחופש עוד. וזה לא שהיה פה הכל מושלם ומוצלח, היו רגעים קשים וזמנים מעייפים ועוד, אבל בסך הכל הכללי נהנתי ברוך השם. אנחנו פחות אנשים של תכנונים מראש, ההיפך מעייף אותי לתכנן מראש, קובעים בדרכ כמה דברים מראש( עם המשפחה המורחבת וחברים) וכל השאר מה שבא ברוך הבא, מתכננים תוך כדי. מנסים לעשות הרבה דברים וחוויות ולא תמיד רחוק/ נסיעות ארוכות. והבית בחופש לא מושלם בסדר וניקיון מקבלים את זה ומשחררים..לא יודעת אם עזרתי במשהו

שאני חושקת בו חחחחח

אני לא מצפה לחופש מושלם. אבל זה שאת היית רוצה להמשיך את החופש, זה אומר שהחיובי גובר פה ויישאר לך טעם של עוד. למרות שברור שהיו לך רגעים קשוחים.

זה בדיוק על מה שאני מדברת...

אז את יכולה לפרט מה דעתך הסיבות שזה ככה?

אני גם פחות מהמתוכננות. יש כמה אירועים נעוצים בלו"ז כמו חופשות של שני הצדדים, קייטנת סבתא ואולי יום כיף או שניים שצריך לקנות לו כרטיסים מראש... אבל זהו.

אמהות לא גידלו את הילדים שלהם לבד

את בטח מכירה את המשפט

דרוש כפר שלם....

אז נכון בעבר הילדים לא היו במסגרות אבל המשפחות חיו ביחד וככה אפשר היה לגדל את הילד גם עם הסבתא והדודה והבתדודה

חוצמזה יכולה לספר לך עלי- שעד אוגוסט הזה אני רק חיכיתי לחופשות (יש לי קטנים) ובאוגוסט הזה הם גדלו קצת והם רבים המון המון וגם פחות מקשיבים לי מפעם

וזאת פעם ראשונה שהיה לי גם קשה אוגוסט

הפעמים שעזרו לי והיה לי טוב זה

א. כשזרקתי את הפלאפון לאנשהוא והחלטתי בבוקר כבר שהיום מוקדש לילדים

ב. בהמשך לזה- כששחררתי ציפיות של בית מסודר ומשימות וכו' וגם ציפיות של זמן לעצמי...

ג. טיילנו הרבה. זה היה נהדר.

ד. חברה, משפחה, זה מרענן ונותן אוויר. וגם ערך אחר כך ללהיות לבד רק אתם

וגם הכי עזר לי לקראת הסוף, להיפרד מהמחשבה שלי על אמהות מושלמת. על ילדים מושלמים וכל זה שהכול הולך כמו שצריך. ולדעת שככה זה בכל בית ובית. לאחוז ברגעי המתיקות שלהם ולהגדיל אותם. כל יום שכיף יחד, או שעה שכיף יחד היא שעה שאפשר לאחסן בזכרון ולהתרפק עליה ובסוף זה מגדיל את הכיף החיבור והאהבה.

אבל גם הרבה התמודדות...

תכלס אמרתי לעצמי שראיתי בעבודה בחינוך שכל הילדים חוזרים אחרי החופש עם קפיצת גדילה כזו וברור לי שלא כל הבתים המצב טוב אבל עצם הזמן עם ההורים ההתנודדות עם משו אחר שהוא לא השגרה, החוויות המגוונות, הקשיים והאתגרים גם ממש מבגר ונותן להם הרבה. כמובן לא מדברת על נוער שמדרדר בחופש... אלא מי שבנורמה...

וואלה עזר לי להוריד את האסימון שלא צריך להיות מושלם...

אבל חייבת להגיד לך

שתינוקת שבוכה כל הזמן בחוץ זה ממש מקשה ומוריד הרבה מהאנרגיות...

אצלנו גם הקטני צרחן בנסיעות אז נסענו בתחבצ למקומות ותכלס גם שאר הילדים נהנים מהחוויה של האוטובוסים.. אבל זה מגביל קצת...

קודם כל חייבת להסכים עם מה שמישהי כתבה כאן, בעבר כולם גדלו אחד עם השני, הדודה עזרה, הסבתא וכו'..גם כשאני הייתי ילדה, כל החופש הגדול העברנו עם הבני דודים וכל פעם בילינו אצל דודה אחרת, לא היינו בבית רק אנחנו עם ההורים(ולא טיילנו וכו' פשוט נדדנו בין בתים, מלא מסיבות פיג'מות) וזה היה כיף.

בימנו כל אחד עם הילדים שלו וזה קשוח להעביר יום שלם עם ילדים ולמלא את הלוז והלעסיק ולנשום בתוך הדבר הזה.

לי עזר ועוזר לחיות כמו פעם חח יש סביבנו משפחה ואחיינים אנחנו מבלים ביחד, הילדים אחד עם השני המון והאטרקציה זה להכין משהו יחד, לעשות בריכה בחוץ וכו'..

ובנוסף לזה מצטרפת למה שאמרו אני גם שאלתי את הגדול מה יעניין אותו לעשות החופש ולפי זה קבענו דברים. וכמובן שחופשה זה גם יציאה משמעותית ורענון רציני. אני גם עם תינוק בן 9 חודשים שבוכה בנסיעות וכל זמן שהוא לא רואה אותי אז אני ממש מזדהה איתך ומבינה... כל נסיעה אני מנסה להביא לו צעצוע חדש או משהו שהוא לא ראה כבר הרבה זמן וזה קצת עוזר.

ובכללי לי היה חשוב בחופש להקפיד על השינה שלו על השקט שלו בזמן שהוא צריך את זה, זה הפחית משמעותית את הקושי איתו.

וחשוב גם זמן לעצמך. אם רק את עם הילדים, גם זמן לך לנשום זה כל כך חשוב אחרת מרגישים שאנחנו בלופ שלא נגמר..

אני הייתי 3 שבועות עם הילדים בבית שמתוכם בשבוע אחד נסענו לחופש משפחתי

נשאר שבועיים

עשיתי מאמצי על שיהיה כייף בחופש ועשינו תוכניות ויצירות ונסענו לכל מיני מקומות

והיה ממש נחמד

בסוף השבועיים זהווו! יצאתי מדעתי

שלום ותודההה

נתראה בשנה הבאה 😂😂

לא כתבת בני כמה הילדים

אם יש אפשרות לקיטנות אפילו חלק מהיום לדעתי ממש כדאי

אם יש בני משפחה עם גילאים חופפים אז לנסוע לבני דודים לכמה ימים ואז להזמין אותם אליכם.

1. לשים לב גם לצרכים שלך בחופש. זה הגיוני שאחרי המון שעות עם הילדים, וגם לא המון, תרגישי צורך לזמן שקט, למנוחה, למשהו בשביל עצמך. הרבה אמהות מדחיקות את הצרכים האלה, וכך מתחיל להווצר מחנק פנימי, ואז חוסר סבלנות, ואז מערבולת רגשית של תסכולים.

2. התמודדות רגשית עם הדברים המתסכלים שצפים בחיים: ילדים שרבים, בלאגן, תלונות..

   דברים כאלה מעלים בנו הרבה חוסר אונים, תחושת כשלון ותסכול. רוב הנשים למרבה הצער לא יודעות לנהל את האנרגיה הרגשית שלהן, ולדעת לעבוד עם המקומות האלה שהם חלק בלתי נפרד בחיים שלנו. ולא בטעות, טמונה בהם צמיחה גדולה.

   כשיודעים להתנהל נכון עם המקומות המורכבים ברמה הרגשית, במקום לסחוב את כל התסכולים החרטה האשמה וכו', פנויים לשמחה הנאה ונחת.

אם בא לך מדברת על זה גם בפרקים שאני מעלה של "הסיפור האמיתי", על מה שמאחורי הקלעים של המציאות שלנו...

להיות הכי שאת- צמיחה אישית לנשים

בכל מקרה, את נשמעת אמא מקסימה, עם שאיפות מדהימות, ממליצה לך לא לוותר עליהן, אלא להיפך, להעמיק בהן, להבין מה זה בשבילך שמחה, סיפוק זמן איכות וכו' ולהמשיך לחפש את הדרך שלך לשם.

בהצלחה רבה

ילדים 24/7 בלי מסגרת ובלי להתפוצץ רגע

בסוף יש שחיקה וזה נורמלי

אז קודם כל בלי מצפון

את מנסה את הכי שאת יכולה? הכל בסדר

אולי אפשר לחשוב על יותר תעסוקה בשבילם, אולי עזרה מבחוץ לחשוב איך להקל ולא לעמוד בזה לבד

שזה פד ששמים שמחליף צבע כשזה מי שפיר

לא יודעת אם מוכרים את זה עדיים שווה לבדוק

נראלי שכשמדובר בירידת מים אז לא יהיה לך ספק..זה פשוט גלונים של מים שיורדים כך שאין התלבטות..

ככה זה היה אצלי לפחות🙈

הייתה לי ירידת מים שלוש פעמים. פעם אחת הייתה כמו שאת מתארת, אבל בפעמיים הבאות זה לגמרי לא היה ברור... טפטופים קטנים בכל פעם...

ממש לא בגלונים..

כך שיכולה להיות גם אופציה כזאת

וגם הם לא תמיד מצליחים לזהות בוודאות?

זה אכן מתסכל ומלחיץ

באיזה שבוע את?

כמו אחרי קיום יחסים.

ותנסי לשים פד ולראות אחרי שעתיים אם הוא באמת רטוב.

לפעמים יש תחושת לחלחות כזאת אבל אין באמת טפטוף.

בכל מקרה אם את מתלבטת תבדקי, מכירה מישהי שהיה לה מיעוט משמעותי אחרי שבוע של טפטופים שהיא לא ידעה שזה ירידת מים....

טובה ולא תשימי לב לטפטופים אם ישנם

הכי טוב לשים תחתון נקי

ולראות מה קורה אחרי חצי שעה

אם יש רטיבות או לא

וכן יש לזה ריח כמו של זרע ולא כמו של שתן

ולבדוק אם זה נרטב כל פעם מחדש. אם כן ללכת למיון.

לא הייתי סומכת על הקטע של הריח, ממש אפשר לטעות בזה.

מטבע הדברים סדר וארגון זה כמו כביסה או כלים - צריך תחזוקה כל הזמן, זה לא אמור להשאר מסודר.

זו חוויה באמת מאד סיזיפית ומתסכלת.

האם הציפיה שלך שישאר תמיד מסודר אחרי שסידרת?

כי מבחינתי למשל אם אני מאפסת בערב זה כדי להתחיל יום בצורה נעימה, אבל ברור לי שבערב הבא אצטרך לעשות הכל מהתחלה. שעה זה זמן די הגיוני לחזרת הבלגן.

לא חושבת שאפשר להימנע מזה לגמרי, אבל יש דרכים להפחית את הבלגן -

1. לא פותחים משחק לפני שמסדרים את הקודם

2. סל כביסה בחדר והילדים שמים שם את הבגדים ולא על הרצפה

מעבר לזה שותפות בסדר וארגון בעיקר תלויה בגיל שלהם, וביכולת וברצון שלך לתפקד כשוטרת עד שהכללים יטמעו בהתנהלות הבית.

ממה מורכב הבלאגן והלכלוך.

יש את הבלאגן שזה חפצים- ואז (לפחות אצלי) החשיבה היא כזאת: לעשות מיון:

• בלאגן של חפצים מיותרים -לזרוק או למסור

• בלאגן של משחקים של הילדים(בעיקר חלקים קטנים שלוקח זמן לסדר- לשים למעלה/בקופסאות סגורות. ואז אני נותנת להם ויש לי שליטה כמה מפוזר וכמה לא

• שלכל חפץ יהיה מקום קבוע משלו בבית.

לגבי לכלוך זה באמת משהו שרובו עלי(גם אצלי הילדים יחסית קטנים) קנינו שואב שוטף ויש לנו גם שואב של דייסון. פעם בשבוע ביום חמישי או שישי אני שוטפת את כל הבית רציני ובשאר השבוע אני מתחזקת עם השואב- משתדלת כל יום. והשואב שוטף מתי שצריך.

כי אם אתם בעצמכם קצת מבולגנים אז הבסיס של הבית כנראה פחות מסודר.

בעיני כדי שבית יהיה מסודר אז קודם כל חייב להיות מקום מוגדר לכל חפץ.

(ואגב קל לי לדבר אבל הבית שלי לא כזה מסודר.... אבל הילדים שלי ממש קטנטנים אז לא כזה מצפה מהם ובגדול כל יום מאפסים את הבית כי אין ברירה)

אם הילדים שלך קטנים לדעתי יעבוד מעולה מבצע עם מדבקות ופרסים בסוף

מי ששם את הבגדים אחרי המקלחת בכביסה המלכולכת - מדבקה

מי ששם את הצלחת בכיור אחרי האוכל - מדבקה

מי ששם את התיק במקום/ מי שאוסף משחקים וכן הלאה

ובסוף הולכים לחנות וקונים הפתעות.

אם הילדים שלך גדולים יותר אז יכולה לשתף מה שאמא שלי הייתה עושה

היא הייתה קוראת לכולם לאסיפה רצינית בערב.

כולם היו יושבים ליד השולחן, בדר"כ אני חושבת שהיא פינקה גם באיזה משהו טעים

והיא היתה פותחת את זה שקשה לה עם הבלגן בבית והיא לא יכולה לעשות הכל בעצמה

ומתייעצת איתנו מה לעשות ומה הרעיונות שלנו.

בדר"כ הפתרונות היו תורנויות וכל ילד היה בוחר תורנות או היו תקופות שהיה כלל שכל אחד חייב 10 דקות ביום להקדיש לסידור הבית וכן הלאה.

כל פתרון עזר לתקופה מסוימת ואז הכל חזר לקדמותו ואז היא שוב הייתה עושה אסיפה וכן הלאה...

מאוד קשה להטמיע כללים כשיוצאים מהשגרה.

אז קודם לנשום עמוק, אוטוטו הפסקונת של תחילת לימודים, ואז חגים ואחרי החגים הלו"ז ממילא משתנה.

גם נכנסים לשגרה וגם הימים מתקצרים.

לילדים יותר קשה לסדר לבד, עוזר להם לסדר עם מישהו.

כן זה פרוייקט, גם לבשל לוקח זמן ואת לא מצפה להוקוס פוקוס.

מה שאני עשיתי וממש עזר לי בתקופות של עומס, להגדיר מה הכרחי לעיתים קרובות, מה בינוני ומה אפשר לעיתים רחוקות.

לפעמים העיתים הרחוקות זה פעם בשנה, אבל אז כשכן עושים זה יותר עבודה (לא במצטבר)

למשל אם אני מנקה יסודי את המקרר פעם בחודשיים- אז כל פעם כזאת היא יותר מהירה מאשר פעם בחצי שנה, אבל אם אני סופרת את כל 3 הניקיונות של הפעם בחודשיים אז במצטבר זה כן יותר עבודה מפעם בחצי שנה.

את מה שחייבים לעיתים קרובות עם זה מתחילים בשישי מוקדם בבוקר, ואז בוחרים עוד משמה אחת מהבינוני. ואם מספיקים בוחרים עוד משימה.

לפעמים מצליחים לדחוף משימה "על הדרך"

למשל בשתי הפעמים האחרונות כשניקינו את המרפסת לא ניקינו את המסילות של הויטרינה ועכשיו כן כי הוצאתי את המכונת שטיפה בלחץ.

חוץ מזה להעביר למיקור חוץ מה שאפשר. אם יש אצלכם ילדודס שמנקים רכבים מבפנים ומבחוץ זה אחלה. מה שהם מצליחים לנקות תודה רבה.

לקנות מכונות וחומרים שהם קיצור דרך. שיהיה מספיק מאטאים/ מגבים/ סמרטוטים.

הרבה פעמים להתארגן לניקיון וסדר גוזל זמן מיותר והניקיון עצמו קשה כי אין את המברשת המתאימה.

אני לא מבקשת מילדים לסדר את החדר או למיין כביסה.

אני יושבת איתם ונותנת הוראות פשוטות וברורות:

תביא שרפרף, תשימי פה את המגבות מטבח. תביא את סלסילת הכביסה מפה לשם. תוציא את הגזר מהמקרר.

זה עוזר מלא מבחינתי כי המון המון משימות קטנות מתקצרות ככה. גם בקיפול כביסה קודם ממיינים ואז כשהם רואים ערימות קטנות יש להם מוטיבציה להתקדם. אני גם מדרבנת להביא לי את הבגדים שקשה להם לקפל ותוך כדי הם עושים מה שקל להם זה יותר מחצי כביסה כל התחתונים, גרביים, מכנסיים קצרים, מגבות מטבח וכו'.

לפעמים עם כל הילדים זה יותר בלאגן, ועם חלק עובד יותר טוב. אז שולחת ילד בינוני עם קטן לעשות פעילות רגועה ואני מסדרת עם השאר ואז מחליפה מדי פעם מי עושה מה עם מי.

לפעמים כולם עושים אותו דבר אבל באיזורים שונים (חלוקת גזרות) נניח שניים שוטפים שירותים אחד, ושניים את האחרים ואני עוברת ומייעלת את סדר העבודה בשניהם.

הקטנטנים יכולים להרים גלילי נייר טואלט, לפנות את המתקן מברשות שיניים, להחזיר מסרקים למקום ועוד כמובן עם הוראות ברורות אחד אחד לא רשימה מראש של המון דברים, הבינוניים לנקות מראות עם ספריי, לארגן את קופסאות וכלי הניקוי, לפתוח את המכסה ביוב, אם יש לכלוך על הארון אז לשפשף נקודתית עם סקוצ'

גדולים (מגיל 8 ומעלה כזה) כבר משפשפים אמבטיה, כיור, שיש, גורפים מים ומייבשים.

מה שנשאר לי זה נטו אסלות ומושבי אסלות ושטיפה במים. זה פחות מ5 דקות בפועל עבור כל שירותים כי לא עושים כל מה שהילדים עשו בעצמם. נניח לעזור להם לפנות בגדים מהרצפה או לתת הוראות או לחדד כללים ולהפריד מריבות גם לוקח קצת זמן אבל זה עושה תוך כדי שעוברת ביניהם. ובסוף זה משתלם כי לאט לאט נהיים יותר עצמאיים עם הסדר והניקיון.

כשאני מסדרת ומנקה איתם יש להם מוטיבציה והם שואלים מה עוד לעשות.. אני לא חושבת שיש לי ילדים מיוחדים אלא הסוד הוא לדעת איך לעודד מוטיבציה מגיל קטן לשתף אותם ולא לוותר על תקופת הלימוד ולשים לב תמיד מתי הם מגיעים למיצוי ולא לאתגר יתר על המידה כדי שתמיד תהיה תחושה חיובית סביב הנושא וגם לצ'פר עם חיזוק חיצוני (בסוף תלכו לקנות ארטיקים) וחיזוק פנימי (איזה כיף לשחק על רצפה נקייה) איזה מבריק פה, וואו איזה נעים לי פה להתחיל לבשל אחרי ששטפת את הכלים.

לגבי המוטיבציה סתם אנדקוטה קטנה, כואבת לי היד כמה ימים והתקשיתי לפתוח את מכסה הקפה. ביקשתי מהבן שלי (בן 5) ומיד בעלי הציע את עצמו. אמרתי לו שביקשתי קודם מהילדון ואם הוא לא ירצה אז אבקש ממנו. תוך שניה הבן פתח את הצנצנת ושאל אם יש עוד משהו לפתוח.

כלומר לא ויתרתי על ההעצמה למרות שאולי הייתי חוסכת פה שניה וחצי בטווח הקצר, אבל מפסידה המון פתיחות צנצנות בטווח הארוך.

זו דוגמה פיצית להמון המון הזדמנויות כאלו שמרכיבות את היומיום.

עוד דוגמה, ביקשתי 4 תפו"א, הביאו לי. שמתי לב שהם קטנים וזה בעצם לא מספיק. קראתי לילד שהביא לי והסברתי לו את השתלשלות העיניינים ושאלתי מה הוא מציע. מיד קפץ להביא עוד.

יכולתי לחסוך דקה מהחיים ולהביא בעצמי או לשלוח ילד אחר להביא עוד, אבל אז צה היה מרגיש הילד הראשון שרואה שמשהו לא תקין ולא מבין מה ולמה. האם פעם הבאה יביא בשמחה או פחות בשמחה.

זה ניואנסים קטנטנים אבל כשחיים אותם שמים לב שהם רבים מאוד ומרכיבים את התמונה הגדולה.

מוטיבציה לא נבנית ממשהו אחד גדול אלא ממלא מלא הזדמנויות קטנות שבמצטבר בונות את הערך העצמי.

אם אני לא בטוב לנהל נכון את האירוע אז מראש שולחת החוצה (עם בעלי או שאני יוצאת ובעלי מתקדם עם הבית) או שמה סרט או משהו כזה

כי אם מראש אני לא בטוב, מהר מאוד האירוע מסלים וגם אין עזרה, וגם יש תסכול ועצבים של כולם.

לגבי הכואב, יותר כואב לגדל ילדים בכעס ועצבים עם חוסר ביטחון עצמי וחוסר עניין בחיים, מלגדל ילדים מבולגנים. בהרגלי סדר אפשר לטפל כשהבשלות גודלת. יחס וערך בבית נבנה מגיל אפס.

אז עדיף שהם יחזרו מבילוי בחוץ בצהלולים ומבוגר אחד יעשה הכל לבד מאשר לעשות ביחד וכולם מצוברחים ובפועל יותר נזק מתועלת.

אז אם זה לתקופה זמנית, זה פתרון לא רע בסה"כ.

לא צריך להיקרע. לעשות לפי היכולת ולזכור שזו תקופה זמנית והיא תעבור. את החדר שלך תנסי ביום אחר. מטבח סלון ועוד איזור אחד, לא להיקרע על כל הבית ביום אחד.

הכל שאלה אם את מרגישה שאת בוחרת בפתרון הזה או נגררת אליו בעל כורחך ואז ישה תסכול עמוק.

מבצע איפוס וזריקה. יוצא מלא זבל. אני לא מצפה מהם לדעת למיין את זה לבד והם גם מקבלים ממני דרייב לעשייה

חוץ מזה, כל שישי הם מסדרים את החדר ומעבירים מטאטא ומגבון של שטיפה כזה

באמצע שבוע מעבירים שואב שוטף ואני מעירה אם צריך להרים בגדים לכביסה/ לפזר מגבות וכו

מעבר לזה הם מעורבים בסדר וניקיון של הבית. משחקים וספרים למקום, מעבירים מטאוא, מעבירים שואב שוטף, מוציאים מדיח, מעבירים מהמכונה למייבש או מהמייבש לספה לקיפול, מחזירים בגדים לארונות כשצריך, מנגבים לי כלים ששטפתי לשיש,מפנים שולחן ומפזרים קניות

אי אפשר הכל כשאת רק אחת והם כמה. צריך שיתוף פעולה.

מאז שנם מעורבים הבית הרבה יותר מסודר ונעים

איך זה עבר בפעם הקודמת? אולי את יכולה להשתמש גם עכשיו באותם כלים שעזרו לך אז?

פעם שעברה ממש קרסתי, ואז היו לי כמה שיחות סוג של טיפול עם העוסית בקופה ובעלי התחיל לחזור הביתה כל יום בצהריים במשך שלושה חודשים להיות עם הילדים ואני גם לקחתי לי כמה ימי מחלה ושמתי המון פוקוס על מה יעשה לי טוב ומה הנפש שלי צריכה.

אז גם ידעתי מה הטריגר היה זה היה סוג של עומס יתר. עכשיו אני לא יודעת מה הטריגר ואני גם לא במצב כל כך גרוע אני לא קורסת רק אינלי כוח לכלום ואני במצב רוח נאכס כל היום ולא מחכה לשום דבר ולא מחכה אפילו לראשון לספטמבר, כאילו מן שורדים את העולם הזה ומחכים שהיום יגמר כדי שיגיע מחר שגם הוא יגמר שתיגמר השנה הזאת כדי שתגיע עוד שנה שגם בה אני אספור את הימים עד שהיא תיגמר. מן דכדוך כזה

ואם אפשרי שבעלך יהיה יותר נוכח אז מבורך ממש.

היא תדע לעזור

אם זה משהו יותר פנימי מהנאה,

אז אולי השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך. היא שאלת המשמעות.

מה נותן לי משמעות בחיים?

מה נתן לי כוח עד עכשיו?

מה הנקודה שאני מרגישה שהיא "הנקודה שלי" בעולם? משהו שאני מלמדת את הסביבה בעצם הווייתי?

זה יכול להיות אפילו- לא לדכא ולא להתעלם מהצדדים החשוכים של החיים, אלא להכיר בהם ולתת להם מקום.

זה מאוד מאודחשוב

אבל מהטקסט נשמע שכן

בשעה טובה וחיבוק

יש פס יקרה!

לא יודעת כמה זמן עבר נראה לי אוביטרל משפיע משהו כמו 12 ימים אז רק תבדקי שזה לא ההשפעה של זה. ואם לא אז אכן פס לגמרי...

כן??

תודה🩷

בשעה טובה!!!

נראה חיובי לגמרי

מרגש ממש!

שיהיה רק בבריאות וידיים מלאות

מרגשששששש ממשששששש!!

בע"ה שהכל יעבור בבריאות ובקלות! תינוק בריא ולידה קלה

יש שם פס חלש. אבל זה עדיין מוקדם...

מזל טוב בשעה טובה