חתן הבר-מצווה, חבוש כיפה חדשה, נכנס בצעדים מדודים, לצליליו המקפיצים של הדי-גיי. אוזניו השעירות וזנבו מתנפנפים בעוז, ציציותיו נסרכות על הרצפות הבוהקות. נביחה קטנה של התרגשות נפלטה מפיו.
לא, לא טעיתם. זהו תיאור של טקס שהולך וצובר פופולריות בקהילה הרפורמית בארצות הברית. קיום טקסי בר-מצווה לכלבים שהגיעו לגיל שנה ועשרה חודשים – 13 שנים בחיי כלב.
בסרטון שפרסמה לאחרונה סוכנות הידיעות אי-פי נראה כלב בשם ניקי, בטקס "בארק (נביחה) מצווה" (Bark Mitzvah) בניו-גרזי כשהוא חבוש כיפה, לבוש בטוקסידו ועטוף בטלית. ספר תורה נפרס לפניו בפרשת השבוע והאורחים התכבדו בחלה ובעוגה. חבריו הכלבים של ניקי הולבשו אף הם בחליפות יוקרתיות (והקרדיט ל 'עולם קטן' ול'הארץ').
כדי לקיים 'עם כל ההידורים' את מאמר חז"ל "בעקבתא דמשיחא...פני הדור כפני הכלב" – זכו בימים אלה ממש הרפורמים/הכלבים להכרה משפטית מהרשויות המוסמכות במדינת ישראל.
ה'רבה' הרפורמית האוחזת ברצועת כלבלבה הרץ לפניה (לקיים מה שנאמר "שמה הולך לפניה") היא הדמות 'הרבנית' האולטימטיבית במדינת ישראל, ואידך זיל גמור...
לא רק הכלבים זוכים לעדנה ולהכרה במדינת ישראל, אלא כל דבר שחי ובעיקר בועט הוא מאד בקרב ה"יש שופטים בירושלים". ברם,כל זאת בתנאי שהוא איננו יהודי.
הבדווים והערבים יכולים לבנות בכל מקום ברחבי הארץ וללא אישורי בניה. איתרע מזלם של תושבי 'גבעת האולפנא' שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שאם לא כן – מי היה מהין כלל להזיז אותם ממקומם.
במחשבה שניה, נכנסים בי הרהורים להצטרף לקהילת הכלבים הרפורמית. בקהילה זו בודאי לא אומרים מידי בוקר את הברכה "שלא עשני גוי". כי ברכה ושמחה זו על היותך 'יהודי' ב'מדינת היהודים' – על שום מה? חיי גוי ערבי וחיי כלב במדינה זו הם בהחלט לא 'חיי כלב'. רק בגלות היה המושג 'חיי כלב' כינוי נרדף למסכנות ואומללות. האידנא, יכול כל אחד אך להשתבח להתברך ב'כלביותו' וב'גויותו'; את ביתו לא יהרסו, את דמ
ותו לא ישמיצו, הוא יהיה שייך בהחלט ל'מועדון הנכון'.
"ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים"!
) לו את הכיפה? המד"שית מבנ"ע??
