בס"ד
דבר תורה לפרשת בהעלותך
מבוסס על "מעט מן האור" של הרב חנן פורת זצ"ל
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה רגיל לכנות את ספר במדבר בביטוי "בלכתך בדרך". ספר מדבר הוא ספר המסע בין הר סיני לארץ ישראל. ידוע שהדרך במובן הרחב מהווה סכנה, ולפי הסיבה הזאת התקינו חז"ל לברך ברכת הדרך כשיוצאים לדרך. אם נתבונן נראה שבכמעט כל אורכו של ספר במדבר העם עובר משברים (המתאוננים, קברות התאווה, המרגילים, וכו...).
אך לכאורה במסע הזה, יש דבר יותר קל מכל המסעות האחרים: אין לחשוש שמא יטעו בניווט כי הקב"ה בעזת ענני הכבוד מנווט את העם: “ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו” (במדבר ט, יז-יח). הקב"ה לא רק נותן את הכיוון אלא גם מחליט מתי לנסוע ומתי לנוח. דבר זה, מהווה גם מבחן לעם במדבר. הרמב"ן מסביר: יש מקומות שענני הכבוד נשארים ימים רבים על המשכן, ואפילו שהמקום הזה לא טוב בעיני העם, הם לא יכולים להחליט מעצמם לנוע למקום אחר. יש מקומות שהענן נשאר רק יומיים או שלושה על המשכן, ואפילו שהעם עייף מאוד, סימן שהם צריכים לצאת לדרך! כשהענן נשאר על המשכן לילה אחד, סימן שצריכים לזוז כבר מהבקר, אפילו שזה טורח גדול! וכששהענן נשאר רק יומן ולילה, שזה הדבר הכי קשה, כי אחרי שהגיעו מבעוד יום, הם פרקו את עגלותם... ובהעלות הענן בבקר, סימן שצריכים לקפל שוב את הכל ולצאת לדרך...
לפי תיאור הרמב"ן נשמע שמסע העם במדבר היה דומה מאוד לאימון יחידת מטכ"לית בצה"ל. אך בעם לא היו רק בחורים צעירים אלא גם אנשים זקנים, נשים וזקנים! למה? כי כך רצון ה'! דבר זה נשאר לזכותו של העם כפי שמתאר ירמיהו הנביא: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה” (ירמיה ב,ב). רצון ה' הוא זה שמחייב.
גם במשא ומתן של ההלכה מתייחסים למסע הלא שגרתי הזה: אחת מל"ט מלאכות היא מלאכת סותר. מי זה סותר מקלקל, והרי מפורסם הכלל "כל המקלקלין פטורין". אז איך ניתן לחייב דאורייתא משום מלאכת סותר? ר' יוסי מסביר: "בסותר על מנת לבנות" (שבת לא
. רב עולא מסביר שהכוונה בסותר על מנת לבנות במקומו. מקשה רבה, הרי שהמלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ושם במשכן היו סותרים את המשכן על מנת לבנותו במקום אחר! מתרץ עולא שזה שונה כי במשכן "על פי ה' יחנו". נבין את תשובתו של עולא בעזרת משל: כשאנשים מסתכלים בתאטרון בובות, הם רואים בובות שנעות וזזות, אבל באמיתו של דבר כולן קשורות בעזרת חוטים לנקודה אחת. הבובות הן משל לבני אדם, והנקודה שאליה הן קשורות היא משל לקול האלוקי שהיא תמיד יציבה ונכונה.
לע"ד אין דרך ארוכה וקשה כמו החיים. בניגוד למלאכים העומדים, בני האדם זזים, תמיד זזים מנקודה אחת לנקודה אחרת. בעולם שלנו, קל מאוד ללכת לאיבוד ולהדרדר. אך, גם לנו יש ענני כבוד שהם קול ה'. כשנוטעים את אזנינו ומקשבים בקול ה', מקיימים את רצונו אז מובטח לבן אדם שבסופו של דבר הוא יתעלה, עד כמה שזה קשה והדרך מהווה משברים.
שבת שלום!

)