וואו יצא לי ארוך. לא חייבים לקרוא
---------------------------------------------------------------
הייתי השבת בשבת אולפנה.
לא מקורי מידי.
באמצע שבת התחיל דיון על הפינוי ווהרס המתוכנן של הבתים.(אני וחצי מהשכבה שלי גרות בבית אל, וכל השאר ביישובי בנימין השונים)
גם לא מקורי מידי.
ומה אני יגיד?
באמת שאני מפחדת.
מפחדת מהיום שבו הם יבואו.
שורות שורות של שוטרים לבושים בשחור.עם משקפיים שחורים.עם מבט שחור.
יבואו להרוס בתים לאנשים שאני מכירה.לאנשים מהיישוב שלי.לאנשים מהעם שלי.יבואו להרוס חלק מהארץ שלי.
ומה אני יעשה באותו זמן?
הצוות באולפנה שלי מאוד לא בעד שאנחנו נלך לשם.
הם אמרו שמי שרוצה ללכת זה לא יהיה מטעם האולפנה, אלא רק באישור הורים וכו'.
ואני חשבתי שככה אני לא יישב בבית. אני לא יהיה מסוגלת. אני יודעת שאני חייבת לעלות לשם. להיות שם. לעזור במה שאני יכולה, וגם במה שלא. לא כי אני חושבת שבאמת הנוכחות הספיציפית שלי שם תעזור, אלא בעיקר כדי הגיד שעשיתי מה שיכולתי. להרגיש שננתי את שלי בשביל ארץ ישראל.
אבל אני באמת מפחדת. אני לא יודעת מה יהיה שם. ואנשים יכולים לצאת משפם עם שריטות לכל החיים. בגוף ובנפש. אני למשל, הייתי בהרס בעמונה בתור ילדה בכיתה ג'. לא הייתי בבתים עצמם, אבל הייתי בישוב. ראיתי את כל השוטרים באים. ראיתי סוס דורס את בנדוד שלי. ראיתי שוטר מרביץ לבחורה באלה. וכן, זה השאיר לי טראומה. אחרי הדיון בשבת שבו הדגישו לנו שבנות יכולות לצאת משם עם שריטות ישבתי עם חברה ובכיתי. לא יכולתי.
ועדיין אני חושבת שהמקום שלי בזמן הגירוש ח"ו זה להיות שם. לתת מעצמי את מה שאני יכולה. להאבק למען ארץ ישראל. היום זה הבית שלהם - מחר זה הבית שלי. וגם אם לא. ארץ ישראל היא של כולנו באותה המידה בדיוק. ואני שואלת באמת. מה אני יוכל לעשות כדי להרגיש שותפה? כדי להרגיש שעשיתי מה שאני יכולה?
מה המקום שלנו כנוער בבניית ארץ ישראל? הרי ברור שאנחנו נבוא הרבה יותר ממבוגרים. יש לנו כח, יש לנו מרץ, ויש לנו את הרצון לצאת ולהשפיע.
אבל אנחנו באמת יכולים לזה? באמת זה יצליח? אני עד פעם אומרת. אני ילךלשם, ואני גם עכשיו אני עליתי הרבה פעמים בשבוע האחרון ועזרתי למשפחות.
אוווף.
יצאתי לא ברורה. פשוט כתבתי מה שאני מרגישה.
מוזמנים להגיב. גם אם אין מה







