והעיקר - זה מה שקורה אח"כ..

לפעמים באמת התקופה שלפני כן פשוט "נעלמת"..

ולמה זו שאלה "חשובה"?..

הרי ברור שצריך להשתדל כשמגיע הזמן לא להתעכב.

אלא, אולי יש בכך ענין של "עידוד" למי שמתעכב בעל-כרחו, שירויח מזה משהו?

דומני, שגם זה תלוי באדם: יש צד יפה ב"מהר ומוקדם", של תום ורעננות. וצריך להיזהר מ"סיכון" של התנהגות ילדותית במה שלא מתאים, ואי הערכת הזכיה הגדולה שבכך.

ויש צד של "סוף-סוף" אחרי שמחכים, וצריכים להיות, בצד נסיון החיים שהצטבר בינתיים, גם רעננים ומחודשים.

והאדם החכם, ישתדל לשים לב בכל מצב - גם להיות רענן, גם מוקיר טובה לה' על הזכיה, גם בונה באופן אחראי וסבלן...

בין מי שמתחתן מהר לבין מי שמתחתן רק זמן ממושך אחרי שהתחיל לחפש בן או בת זוג.

לכן, אם יש הבדלים בחיי הזוגיות של אנשים אלה הדבר נובע מההבדל הראשוני שביניהם ולא מתקופת ההמתנה והחיפוש.

למה זה רלוונטי?

לכל אחד יש ההתמודדויות המיוחדות רק להם כזוג, וצורת ההתמודדות שונה וכו' וכו'

כל אדם והניסיון שלו..

מניסיון!!

הראשונה מצד האמת, אך אני יכולה לשער שמי שהתחתן מוקדם ומהר (וב"ה גם בשלום  )

אז נקודת הפתיחה טובה יותר.. יש משהו בראשוניות, שמרגיש לי כמשהו מחזק ובונה יותר

אין זה אומר שמי שעבר כברת דרך ארוכה יותר לא יצליח או יצליח פחות

אך ככלל- אני מאמינה שלעבור כברת דרך ארוכה לא מיטיבה במיוחד..

הרבה פעמים זה ממש הפוך. דווקא מי שיתחתן מוקדם או מהר הוא בנאדם שלא ממש מבין בעסק,לא הספיק להכיר מספיק .חושב שהכל פשוט וקל ואז כשנגמרת לה ההתלהבות הראשונית הוא מבין בעצם שיש כאן הרבה עבודה ואז לא תמיד הוא יודע להתמודד עם זה.

לעומת זאת אדם שכבר עבר איזושהי דרך הוא מכיר הרבה יותר,מבין מורכבויות שונות וכך הוא גם יוכל לנהל את החיים שלו הרבה יותר טוב.

בכלל ניסיונות בחיים הם משהו שמאוד יכול להצמיח ואפשר ללמוד מהם המון.

איך למען ה' הסתבכות בעולם הדייטים וצבירת "נסיון" בפגישות עוזרת להבין את המורכבות של חיי הנישואין?!

אני מאמינה שעד שאתה לא שם- אתה גם ככה לא באמת מבין.

ועוד מדויייט שעברתי, ועוד דמעת תסכול על פגישה מעפנה- לא תתרום לי בנוגע להבנת המורכבות שבחיים זוגיים.

לצורך הענין- לדעתי אין שום הבדל בין זוג שהם  הראשונים" אחד של השני, לבין זוג ששניהם עברו מסכת ארוכה של פגישות שידוכים- לגבי איכות החיים המשותפים שלהם!

קודם כל סליחה מכל הלב- אם נפגעת מדברי! באמת שלא התכוונתי, בכלל כתבתי לאנונימית שמעלי... וגם בה לא התכוונתי לפגוע. אז סליחה אם דברי היו חריפים. [לא כיוונתי מלכתחילה להגיב לשאלתך שלך, אלא לאנונימית... אולי דברי השתמעו כתגובה אליך.]

דברי באו לחלוק על הענין- שצבירת נסיון בפגישות תתרום במשהו ל"מיומנות" הזוגית ולתפקוד בשניים. זה הכל. כי בעיני למי שעבר מסכת ארוכה של פגישות- אין כלל יתרון לעומת מי שהתחתן בקלות ובמהירות (והוא זכה...!)

ולגבי "החיים מתחילים אחר החתונה"- לא באתי לומר שהרווקים לא חיים. ח"ו. אלא שא"א להתכונן לחיים הזוגיים מראש, מהבחינה של לצפות איך יהיה. כמובן- שבתור רווקים, מגיל 0 ועד לחתונה אנחנו עובדים ועובדים- עובדים על המידות בעיקר, מפתחים כישורים חברתיים, אבל חיי הזוג באמת- מתחילים בתור נשואים. גם החיים בתור זוג מאורס- הם לא החיים "האמיתיים".

מקווה שהובנתי.

= = =

ועכשיו אגלה לך "סוד" בחזרה-

ששתינו באותה הסירה, כי גם אני ב"ממתינה" אצל רבש"ע- כך אני קוראת לזה, גם אני רווקה! והתיאור שלך של העבודה העצמית וחוסר הסיפוק בלהיות לבד- נגע לליבי ואני מזדהה עם זה מאוד. |חיבוק|

ואת נשמעת בחורה מדהימה ממש, מתוך התיאור שלך של הרגישות לאחרות, רווקות או נשואות. באמת... אני מאחלת לך שמהעבודה שלך והנסיונות רק תתפתחי ותצמחי, ותגיעי במהרה לרגע הגדול מכל- חתונתך, אשה בשיעור קומה נכבד!

הלוואי ובקרוב שתינו נזכה לפתוח כאן שרשורים- רק חיוביים ושמחים!

כי מכל רגע בחיים, במיוחד ההמתנה- לומדים.

למשל, "מה שרוצים מיד קורה"- כמובן שגם אני, כמו כל כל בחורה, ייחלתי שהראשון שאצא איתו יהיה בעלי- וזה לא קרה.

גם לא השני, השלישי, הרביעי והחמישי...

אז למדתי- סבלנות. ולמדתי להמתין. [ולהנות בינתיים מסטטוס הרווקה, וחופש הפעולה שלי.]

ומכל אחד- מכל אחד! - למדתי משהו טוב. על מה שאני רוצה ומחפשת ומה עלי להשתפר (הבחור בהוא לא סתם את הפה? טוב, גם אני צריכה ללמוד לדבר פחות ולהקשיב יותר...)

והלוואי ואזכה ליישם את כל הלקחים שלי.

אך יחד עם זאת,

אני לא רואה יתרון בלעבור את התהליך הזה.

ואני עדין לא מסכימה עם הגישה שהושמעה למעלה:

זה לא משנה לדעתי אם את עוברת את התהליך לפני, ומגיעה "מחושלת" "בנויה" יותר לחתונה, מאשר אם היית עוברת את התהליך יחד עם בן זוגך. אולי- האופציה השניה עדיפה בעיני. אמיתית יותר.

זה מקסים בעיני להכנס למחויבות הנישואין בתור שני אנשים צעירים ורעננים. ואין מה לעשות, קשיי החיים ישיגו גם אותם. אבל בזכות הגיל הצעיר הם יעברו אותו ביתר קלילות ויותר כוחות נעורים. והם יתבגרו. אל דאגה.

ולגבי דבריך על החלום שלך להתחתן בגיל 19:

אז היית עוברת תקופת הסתגלות! יחד עם בעלך! מה רע? עדיף לעבור מסכת בדידות וייסורים בחיפוש אחריו, והעיקר  "להתעצב" עוד ועוד? אני לא חושבת.

ואם תגידי- אני מלבנת את מידת ההמתנה, הסבלנות, הרגישות...

אני מאמינה שהמציאות הזוגיות תדרוש ממך את זה גם ככה, וביתר שאת. כל מצב שעולה בעיני רוחי בין בני זוג- דורש התחשבות, ויתור ועוד. אבל אני לא מאחלת לאף אחד ללמוד את זה על בשרו בטרם ימצא את האחד שלו!

אני יודעת שאולי דברי אלה ^ זה לא מה שציפית לשמוע (בהתחשב לדבריך למטה,) אך זאת דעתי.

ומאחר ושתינו רווקות עדין, ואת עובדת על מידותיך וגם אני, אז כמובן שלא נותיר את "האבנים הטובות" שאנחנו נתקלות בהן על הדרך, אלא נאסוף אותן לתיק, וכשנגיע לביתנו שלנו- לעטר בהן אותו.

אין ספק שבמהלך תקופת הדייטים נבנים המון!!

זה בהחלט תקופה שמקדמת אותנו מאוד ומכינה אותנו לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט.

אני יכולה להגיד בהסתכלות אחורה שכל יום שעבר שעוד הייתי ב"המתנה" וכל דייט שעברתי הכין אותי לחיי הנישואין שלי היום.

אבל!

כל אחד ומה שמכין אותו לחיים שלו ולחיי הנישואין שלו!

יש כאלה שהיו מוכנים כבר בבחור/ה הראשון/ה שפגשו ויש כאלה שצריכים לעבור הרבה בחורים/בחורות כדי להכין אותם לחיי הנישואין.

כל אחד והמסלול חיים שלו, וכל אחד עובר בדיוק מה שהוא צריך לעבור כדי להכין אותו לחיי הנישואין שלו.

אין סיבה בכלל לעשות בזה השוואות, כי אם נתחיל לעשות השוואות בין אלה שיצאו להרבה דייטים ואלה שלא, אז למה לא לעשות גם השוואות של המקום שבו גדל, המשפחה שלו וכו'.. ?

בהצלחה לכולם!

נראה שיש הבדל גדול בזוגיות בשנים הראשונות.

דבר ראשון - זה תלוי בגיל ובמצב החיים (לפני/אחרי לימודים / צבא).

גיל גם עושה את שלו, לפעמים לאנשים יותר בוגרים קל יותר להתמודד עם סיטואציות לא מוכרות.

אני התחתנתי לאחר 4 שנות חיפושים.

ההמתנה גרמה לי ללמוד להיות אסירת תודה, ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו.

לא הבית שהגעתי אליו, ולא התינוק שקיבלתי.

לא שכחתי מה שעברתי, זה בנה אותי, הפך אותי לאדם חדש, אי אפשר לשכוח את השנים האלה.

אני מניחה שבהמשך נקודת הפתיחה פחות משמעותית, יותר ההתמודדויות של כל זוג בנפרד, ומה שהוא עובר.

היה חשוב לשמוע את זה

אומנם התחתנתי יחסית צעירה 22 אבל המתנתי ועברתי דברים..

אז אני אומרת בוודאות, שאחרי כל ההלם הראשוני של זוגיות

כשאתה בא מבוגר יותר, מכיר יותר, שומע חברות שאחרי חודש חודשיים מתקשות והאורות שאתה מדמיין לא תמיד שמה...זה מכניס אותך למציאות שאתה מבין בערך מה באמת הולך אחרי החתונה...

מעבר לכך שכשאתה מתחתן יותר בוגר, אחראי, עם תואר ועבודה החיים יותר קלים וחיים כאלה גם משפיעים על הזוגיות לכאן ולכאן,
אתה גם בוגר עברת כבר כמה וכמה בחורים ראית ונפגשת עם כמה וכמה סוגים יותר קל לך להצביע מה כן ומה לא בשבילך...שזה יתרון ענק בעיני...

בכלל תמיד הרגשתי שכל בחור וכל קשר קודם כל מלמד אותי מלא על עצמי, על הכוחות שלי וכו'...

אני התחתנתי ביחד עם חניכות שלי שהיו בנות 18 19,

ולא מעט היו מתקשרות להתייעץ ולספר כמה זה לא כמו שהן תיארו ונורא קשה להן...

כשלי מצד שני גם היה קשה, אבל הרגשתי שיש לי הרבה יותר כלים להתמודד...

וסתם שתדעי עברתי טונה דברים לפני החתונה (וורט שהתבטל לדוג'...)

ב"ה שברא לנו את יצר השכחה ואת רגש האהבה...

אחרי החתונה הכל נשכח כלא היה. הבעל הוא משוש עינייך, הרגש איתו הוא הכי עוצמתי וכנה, החוויות שעוברים איתו מהרגע של החתונה, הקשיים, היריון לידה...זה יוצר קשר מסוג אחר לגמרי...

וכמו שבעלי אומר "איזה מעפן זה להיות חברים"

כי זה פשוט לא זה!!

ובאמת באמת שהכל נשכח...

בע"ה שתזכי.

לפי מגוון התגובות פה, אתה רואה שזה מאוד אינדווידואלי מאדם לאדם.

ואין תשובה חד משמעית או נכונה לגבי כולם.

יש אנשים מאוד בוגרים בגיל צעיר ויש אנשים בגיל מבוגר יותר שלא בוגרים בכלל...

הקב"ה מזמן לכל אחד את ההתמודדויות הנכונות בשבילו, להגיע לבית שלו ולזוגיות שלו מוכן ומלא לבנות מקדש-

מעט עם זיווגו.

ומניסיוני...

אני לקח לי קצת זמן עד שהתחתנתי, בעלי לא היה המדוייט הראשון שלי בלשון המעטה.. ומנגד, בעלי התחתן

עם הראשונה שיצא איתה ולא "התבחבש" בעסק כלל... 

מה זה אומר על הזוגיות שלנו....? (פרט לזה שהיא מושלמת  )

לדעתי, אין השפעה של הקילומטרג' שעברת או לא עברת, אם לא שאלת את עצמך " מה ה' רוצה ממני במהלך

הזה? למה הוא מוליך אותי דווקא כך? " ומתוך כך לצאת למסקנות ולעבודה בחיים האישיים. 

וכמובן, שגם על זה לימדונו רבותינו במסכת אבות "דע מאין באת..." והתקופה הטובה או הפחות טובה שעברנו

בדרך לבנות ביניין עדי עד צריכה להיות נר לרגלינו לתוך שנות הנישואין, ממנה רק לצמוח ולעלות.

בהצלחה!

אבל ה"ריוח" לא יבוא ע"י מחשבה שלא יכול להיות שום יתרון במצב אחר.

אבל בוודאי את צודקת לחלוטין, שזה לא "סתם"..

ולא "רק" מהצד הפנימי, שכל מה שהקב"ה מוביל את האדם, יש בו בירורים ותיקונים ושכלול - מבין או לא מבין;

אלא גם כי ברור שיש צד כמו שאמרת.

ויתכן, ומסתבר, שאצלך ספציפית, דווקא מתוך כך ייבנה יותר טוב.

כלומר: גם בעיון-חודר נגלה, אנחנו יכולים לראות שלא "סתם" אדם עובר מה שעובר. הרי אנו רואים שזה בונה אצלו דברים. הכחות שלו - נבנים כך. לא כל בני האדם הם בעלי אותו אופי ואותה צורת בירור.

לפעמים יש אדם גדול ש"מבחין" צ'יק-צק.. ולפעמים, ההיפך - אדם גדול, שדווקא דרך ההתבררות הולך ונבנה אצלו מה מתאים לו, המידות שלו, התובנות שלו, מה שהוא מקבל על עצמו.

ולכן - אני רוצה להגיד לך את ה"שורה האחרונה": לענ"ד, זה פשוט תלוי בך, בבחירתך:

אם את תקחי את כל העומק שנוצר בך, את הרגישות הפנימית, את ה"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" - לשמוח ולהודות על מה שזכית, אז זה יהיה אצלך כך. תלוי בך. כל אחד - צריך לקבל את המתנה הספציפית שה' נתן לו ולהפיק ממנה את התובנות המיוחדות לה ולמי שקיבל אותה.

אני היכרתי ת"ח ידוע, שלא היו לו כמה שנים ילדים. אח"כ ראיתי אותו באיזה יום חופש עם חמישה מתרוצצים סביבו..  כשהבעתי את שמחתי - אמר לי: אני בעצמי לא מאמין...  זה כשאדם יודע לקבל לא כמובן-מאליו, יודע גם להודות ולשמוח.

תצליחי בקרוב. חיכית מספיק גם בשביל הענין הזה....

אין לי תוכנית לפנות לרב חיים נבון בשאלה הזאת,

אבל אולי את יכולה לספר לי? מעניין אותי לדעת:

מה יש לו לומר בעד נישואים בגיל מאוחר? (כך משתמע מדבריך.)

לחהנק מהחופש של חיי הרווקות ע"מ להעריך את ה"כבילה" לבן הזוג. 

ה"חופש" הזה הוא לא דבר שמצדיק איחור נישואים. ואין להעריך אותו המתכון לשיפור חיי הנישואין אח"כ.

כמובן שכל אדם כפרט יעשה מה שנראה לו- אם הוא חש שבכך שהוא מתחתן הוא "מפסיד" חופש ולא בא לו על זה, לבריאות, שיחכה.

אבל בתור עיקרון אני לא מסכימה עם זה כלל כולל.

בס"ד לק"י.

שני עצמים לפנייך, ובואי נלך על הכי 'קיצון'.

ילד קטן וזקן.

תתני לשניהם משימה.

יודעת, אפילו בלי לדעת מהי המשימה, משום מה תחשבי שהילד הקטן יצליח יותר.

אך התשובה היא, מהי המשימה.

האם היא משימה של חשיבה?

או שמא של משימה של ספונטניות?

האם היא משימה של ידע נרחב,

או שמא משימה של אהבה רומנטית ודביקית?

בקיצור,

אני לא חושבת שאפשר לענות על השאלה ששאלת.

אני התחתנתי מוקדם. ו..פשוט מדהים לי!! כ"כ!!

ו..

אני חושבת שגם כל כך מדהים למישהו שהתחתן מאוחר!

הרי,

באיזשהוא שלב, גם מי שמתחתן בגיל 24 ומי שמתחתן בגיל 18 מקבל את אותם "קשיים" [אם בכלל] לפנים!

ככה זה.

יש כאלו שיעדיפו לקבל בגיל מוקדם..ויש כאלו בגיל מאוחר..

התפיסה יכולה להיות מאוד שונה בגילאים ולכן יש המון הבדלים, אך אין כמעט בכלל.

זוהי תשובתי.

בס"ד לק"י.

הבנתי את כוונתך.

תראי,

כמובן שלכל דבר שאנו עושים כרגע, בהווה יש לזה השפעה על העתיד.

פשוט,

שבעז"ה תתחתני [ומהר - ובעיתו ובזמנו - אמן! ] הקשיים יהיו אותו דבר - זה ללא ספק.

השאלה היא, הגדולה -

איך א-ת תקחי את הקושי.

ואולי צר לי לאכזב, או לחדש, או סתם פשוט להגיד,

שיתכן שאת ואני, או כל מישי אחרת גם אם היא התחתנה מוקדם, וגם אם היא לא - הגיוני שיעמדו באותן קשיים באותה צורה.

למה?

זה תלוי פשוט באופי האדם.

[אדם יכול ללמוד לימוד בשעה, ואחר יכול ללמוד בעשר דק' והם יקבלו את אותה תוצאה]

מה ששונה כאן - היא הגישה.

ולכן, מסתומא כביכול 'הקושי אינו אותו קושי', אך על פני החברה הוא אחיד וזהה.

אני מרגישה בוודאות שהיום הכלי עבודה שלי הרבה יותר משוכללים ובשלים...

אז א' אני שמחה מאוד שזאת גישתך- גישה שלוקחת את הקושי בהווה וממנפת אותו לכלי שיעזור בעתיד. מקסים ממש.

ב', אם כך את מרגישה וחושבת, מדוע חשוב לך לשמוע דעות של אחרים? במידה והם חושבים אחרת (כמוני, על אף שאיני נשואה עדין) זה לא סתם יכאיב לך...? תתמקדי בהמשך "אסיפת האבנים הטובות" שעל הדרך, ובתפילה ומאמצים למצוא את הזיווג שלך!

ושוב- בהצלחה  את אדם מקסים 

אני מרשה לעצמי לעשות משהו לא הכי נחמד

אבל אני חושבת שמי שכתב לך כאן "אין הבדל" רובם התחתנו בגיל צעיר או עם מעט מדוייטים.

ומי שכתב יש הבדל כנראה הוא זה שחש את ההבדל.

לכאורה איך יכול להיות שלא יהיה הבדל??

אין הבדל בין מי שאת היום למי שאת בגיל 17?

לא רכשת לך דברים וכלים משמעותיים לחיים שלך?

בטוחני שיש הבדל עצום שמרגיש אותו רק אדם שבאמת חש את השינוי מהדייט הראשון בגיל 20 לדייט ה30 בגיל 25...

אני מוכנה לעשות בשבילך סקר בין החברות שלי שהתחתנו אחרי כמה שינויים גדולים

לבין חניכות שלי שהתחתנו זריז...

ואני בטוחה מה יהיו התוצאות...

הקשיים הם קשיים, אבל ילד בן 19 מתמודד אחרת ומסתכל אחרת מגבר בן 24

אין שום ספק!!!

יש שכר לפעולתך...האמיני לי!

מהתסבכות- להתבגרות?

למה??? למה מחייב שמי שמסתבך, מתקשה למצוא, מחפש ומחפש ונפגש ונפגש-

יהיה יותר בוגר? כי הזמן עובר? והזמן מבגר?

אהבה דיברה על אבנים יקרות שהיא אוספת בדרכה (משל שאהבתי, ולכן אני שבה ומשתמשת בו  ) אך אני לא רואה במצב "המבגר" הזה יתרון.

זה לא עדיף על פני חתונה זריזה שבאה בקלות, ב"ה.

וכן, עדין קשה לי להאמין שלהתבחבשות הזאת- תהיה השפעה ישירה על ההתנהלות כזוג.

אבל גם מי שימצא מהר, יתבגר ביחד! וזה עדיף בעיני.

וכמו שכתבתי למעלה: 

הקשיים- יגיעו. זהו כורח המציאות. אז בקשיים הראשוניים, זוג בני 19 יתמודד איתם בצורה מסוימת, צעירה יותר, ואח"כ- בגיל 30, הם יתמודדו איתם כמו בני 30.

רע?

לא נראה לי. זה נראה לי הכי טבעי ונכון! [החברה היום- היא היא המעוותת! שדוחפת לנישואים בגיל מאוחר!]

אולי את רואה יתרון בהתמודדות כמו בני 30, אך לא נראה לי שכדאי שנמתין עד אז- בשביל להתמודד כך.

(מחילה, לא קראתי את כל מהלך הדיונים)

ובזכות זה - הניצול של הזמן הנוכחי להטמעת בחירה טובה כזו - בוודאי שבעז"ה זה גם יהיה כך..

שאם בחורה לא מחליטה ישר היא מוגדרת "מסתבכת"??

זה ממש לא כך!

פשוט לפעמים יש באמת אי התאמה! וזה לאו דווקא מלווה מיליון סיבוכים...

ויש כאלה שגם לא רוצות לצאת לפני גיל 22 אז זה אומר שהיא מסובכת??

ומעבר לכך, כן יש משהו טוב יותר להגיע מוכנים לשלב מאוד משמעותי שמאוד משפיע על המשך החיים, החינוך, והעם בכלל...מאשר להגיע לזה זוג צעיר שלא יודע להתמודד נכון...

הרבה הרבה מהזוגות האלה לא ממשיכים באותה רמה רוחנית לדוגמא ולמה?

כי הם לא בנו אותה מספיק יציב.

אם תיגשי לבגרויות בגיל 10 או בגיל 16 איפה יהיה לך קל יותר להתמודד איתם?

אותו דבר בזוגיות...

הבשלות הזאת מביאה כלים טובים יותר, היכרות עצמית טובה יותר ועוד הרבה דברים..

לדעתי דווקא תרבות המערב זה החתונה המוקדמת.

כי בתרבות המערב ילד בן 4 יודע להשתמש באייפון

ילדה בת 10 מקבלת כבר ווסת חודשי בגלל שהיא חשופה לתכנים לא צנועים..

והרצון לקבל הכל מהר, נגיש, בקליק אחד- זה זה תרבות המערב.

בדור של היום כבר אין הרבה סבלנות לתהליכים ארוכים ומורכבים..

אני לא בעד חתונה בגיל 30, אבל אני כן בעד שאדם יפתח סבלנות לרצון והצורך לחתונה..

שכל אדם יבחן היטב אם הוא מוכן לכך או לא...

כי זה לא דבר של מה בכך...ואם הוא עובר דרך מסוימת אז שידע שזה רק מכין אותו יותר והתהליך הזה נצרך לו ויעשה אותו אדם ובן זוג טוב יותר...

להתעכב ולהתלבט...

יותר התכוונתי שבזמן התהליך כשהרצון כבר נורא גבוה...

צריך גם לפתח סבלנות ולראות את התהליך הכולל...גם אם עוברות כמה שנים...

אחרת פשוט נהיה ממורמרים כל הזמן...

שלא התערבתי..

גם בתוכן, גם בשיתוף, והרבה מאד- מדרך התנהלות השיח המיוחד הזה. תודה רבה!

אני רוצה להסביר את כוונתי לאור אוסף התגובות...

אנחנו לא יכולים (ולא צריכים) לעשות השוואה בין כוחות הנפש שלי לכוחות הנפש של בן אדם אחר.

ה' מעמיד אותי בניסיונות שלי ואותו בניסיונות שלו. ואפילו אם הדברים נראים ממש דומים, זה רק על פני השטח, כי לכל אחד יש את מלאי הכוחות והיכולות שלו להתמודד עם כל מיני מצבים וארועים.

ולכן אני חושבת שאין הבדל במסע שכל אחת עוברת, כי הוא אינדווידואלי אך ורק לה!.

ואסביר, כתבת:

"זו שאלה שנמצאת בתוכי המון זמן...
באיזשהו מקום לא מוכנה לקבל שהצורה שבה אגיע לבניית הבית היא זהה למי שלא עבר דרך ארוכה לפני...
זה נותן תחושה כאילו הכל היה 'סתם'...
אז מה זה נתן לי כל הזמן וההמתנה וההתמודדות והדמעות והכאב והגעגוע והחלומות.....?
אם במילא זה לא מתבטא בשום דבר ושוכחים את ההמתנה...."

יקרה, את, עם שלל תכונותייך הנהדרות והאישיות הכובשת שלך (נכתב בהרבה אהבה!) היית צריכה לעבור את ההמתנה, ההתמודדות, הדמעות וכו'...

בחורה אחרת לא הייתה צריכה בגלל-- הכוחות שה' טמן בה. 

מה זה אומר על הזוגיות שהיא בנתה בגיל צעיר...? שהיא תתמודד עם קשיים בצורה ילדותית יותר? שהיא ובעלה לא באו בוגרים לקשר ו"יתבגרו" ביחד? שהתמודדות עם המכשולים שהחיים יציבו בפניה יהיו קשים יותר מאשר בגיל בוגר יותר?

לכל השאלות האלה ועוד, התשובה שלי היא לאו דווקא!

הבחורה יכולה להיות מאוד בוגרת ואחראית ומוכנה לאתגרים של החיים יותר מבחורה אחרת שהתחתנה בגיל "מבוגר".

זה עיניין של חינוך ואופי.

את התברכת, ואת רואה במסע שלך אור ואוספת לך ניצוצות בדרך שה' בוחר להוליך אותך, בחורה אחרת -שלא עושה חשבון כזה, בין אם היא התחתנה צעירה ובין אם לא, אם היא לא עושה חשבון נפש לעצמה למה ה' בחר בשבילה את הדרך שלה, לא תגיע למידות מתוקנות יותר, לזוגיות ובית טובים יותר, לא משנה כמה קלה/ מאתגרת היתה דרכה. המסע שלה לא תרם לשום כלום...

בעקבות שאלתך, אני מרגישה שההמתנה מאוד בנתה אותי!

ההשתוקקות לבית, לילדים, לקדש שם שמיים, התפילות הבלתי פוסקות, גילוי התכונות והכוחות שבי (לטוב ולמוטב...), השמחה על כל בית שנבנה, הכאב על כל מי שעוד לא זכה, אבל....

ה' שלח לח קשיים והתמודדויות לא פשוטות כי אני הייתי צריכה לעבור את זה בכדי להגיע לבית, לזוגיות למידות טובות יותר, מכילה יותר, לא מקבלת את הכל כמובן מאליו וכו' וכו'...

חברה אחרת לא הייתה צריכה את זה, היא כבר הגיע לקשר מוכנה, וה' שולח לה אבנים טובות אחרות לאסוף בדרך...

מקווה שהובנתי....

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל