היום נסעתי עם האולפנה לאשקלון,
בכללי, היה מעט לחץ שלא יהיו אישורים ממשרד החינוך לצאת, ב"ה בסוף כל התוכנית היתה כרגיל.
אשקלון, גראדים, אזעקות, ממ"ד - לא יותר מדי מוכר לי ב"ה.
אני חושבת שאני מתייחסת למשפט בחדשות 'לפני זמן קצר היתה נפילת גראד באשקלון..'
בדיוק כמו שהם מתייחסים למשפט בחדשות 'לפני זמן קצר ערבים יידו אבנים על מכונית ישראלית..'
(ואם לא הבנתם, המציאות של זריקת אבנים מוכרת לי יותר..)
ובכ"ז, להיות שם חצי יום, ולהבין מעט את מציאות החיים-
דבר ראשון שאתה מברר- זה איפה המרחב מוגן,
אני יושבת ומדי פעם ממלמלת 'ב"ה! עד עכשיו היה שקט! בע"ה שימשיך עוד..'
כשנוסעים חזור באוטובוס, אתה קולט זוג קשישים הולכים על המדרכה הראשית ועולה לי המחשבה 'אם ח"ו עכשיו יש אזעקה- איך הם יגנו על עצמם? מה הם יעשו?'
ראיתי עיר מלאת חיים, ממש מלאה, אנשים שלמרות הכל לא מפחדים, יוצאים וחיים ממש כרגיל.
ולחשוב שיש כאלו אנשים מדהימים, לנסות לדמיין איך כל השמחה וחיות הזאת יש רגעים שהם עוצרים הכל, תופסים פאניקה רגעית בשביל להציל את חייהם...
הלוואי והם יזכו לרוגע!
מדהים כמה אפשר ללמוד, מנסיעה של חצי יום לדרום..
)
