כי אני מאמינה בזה, וב'תקופות קשות' זה מה שמחזיק אותי,
זה יותר- איך מגיעים ליציבות מכל אירועי החיים, גם כשמאמינים שהכל לטובה?

פשוט הגעתי למסקנה שאין יציבות..

קשה... בחודשים האחרונים אני יחסית במצב יציב ובדרך כלל עם הרבה שמחה!!!

אולי את צריכה לפרוק משו שרובץ עלייך המון זמן... אני לא יודע אבל יש מצב

וגם שיש ירידות לזכור שאבא תמיד שם וברגעים הקשים הוא רוצה להרים אותנו ואנחנו לא נותנים לו...

תסתכלי קדימה אל תסתכלי על המצב השלילי תתמקדי בחיובי ובע"ה יהיה טוב!!!

ואחרי ש יותר מידי...

שבת שלום ובשורות טובות לכולנו!!!

ע"י ששבוע אחד יקרא 'תקופה קשה' ובשבוע שאחריו 'הכל נפלא'.

עליה מחייבת להימצא בירידה. אין כזה דבר לעלות במישור.

אולם בסוף, לאחר כל העליות (שנמצאות בירידות כמובן..תלוי אם מסתכלים למטה או למעלה...) מגיעים לראש הפיסגה = המישור = היציבות.

ולסיום, שאלה שניתקלתי בה בעבר: מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות?

ומה התשובה לדעתך?

...

זה טוב שיש עליות וירידות... ככה זה בכל החיים.

אני חושבת שאנחנו תופסים לא נכון את השמחה בעבודת ה'.

תתקני אותי אם אני טועה...

אבל כשאומרים "כל נפילה אותי רק מעלה", זה מבטא את השמחה שיש לנו כשהעמל נגמר.

או שאנחנו שמחים תוך כדי - כי אנחנו יודעים שבסוף יהיה טוב.

אבל זאת לא שמחה ברגש, בחוויה, בעמדת הנפש. זו שמחה 'שכלית' כזו - צריך להיות שמח.

וחוץ מזה, 

בלי לשים לב, אנחנו כל הזמן מחפשים את הנפילה הבאה.

בתכל'ס, אנחנו תופסים את ההתקדמות שלנו כרצף של נפילות שמהם צמחנו...

ואז, כשאנחנו בתוך 'נסיון', שכמובן כואב לנו (אבל גורם לנו להרגיש 'חיים' ומתקדמים), אז אנחנו שוקעים.

שבוע אח"כ, כשאנחנו ב'פוס' מהתהליך האמיתי של החיים (לתפיסתנו) אז פתאום שמח.

לא, לא, לא.

הענג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני.

(אדר היקר,"הענג והשמחה", הרב קוק. תפתחי!)

צריך בסיס איתן של בריאות נפשית, אמונה בחיים ובטוב,

וממנו לעמול ולעמול עד אין קץ - 

ללכת מחיל אל חיל.

ממשימה למשימה, מאתגר לאתגר, מהתקדמות להתקדמות.

בשמחה, בנעימות, בשלווה, בגדלות, בעוצמה.

... בלי סבל.

הוא ממש מיותר...

אני מרגישה שאני לא מובנת, ובאמת בנושא הזה יהיה לי קל יותר אחד-על-אחד.

(תבואי לשבוע שביעית ונדבר...)

בשיא הרצינות, יפה מאוד.

ב"ה שאנחנו כל החיים לא ביציבות. כי ברגע שניתיצב זה בעצם אומר שאין לנו למה להמשיך בחיים, למה לשאוף. החוסר יצבות התמידי גורם לנו לבנות ולהבנות.. ועל ידי זה אנחנו רק מיתרוממים עוד ועוד.
וברגע שעגנו ליציבות זאת אומר שאין לנו יותר מה לעשות פה: שישרנו את כל הקווים וסתמנו את כל החורים, ותפקידנו בעולם הזה נגמר...

(ולדעתי היציבות המושלמת זאת שכששואלים אותך: מה שלומך? ואתה יכול לענות: סבבה! בלב שלם זה אהיה רק כשהמשיח יבוא, כי רק אז אנחנו נהיה באמת יציבים.
וזה אפילו שנראה לנו שהיציבות שאנחנו מדברים עליה זה רק בדברים הפרטים שנוגעים לנו, זה ממש לא נכון כי כל דבר שהוא בעיה של כלל ישראל זה בעצם בעיה אישית...) 

 

זה שימע לך מופרך בהתחלה אבל תחשוב על זה קצת - תכלס ההסתכלות שלך על החיים תלויה במשקפיים שדרכם אתה רואה את החיים.. ברע שמה שמעסיק אותך זה עד כמה אתה שמח בכל תקופה ותקופה - אז אתה כאילו מלביש לעצמך משקפיים שכל מה שאפשר לראות בהם זה אם כרגע טוב לך או לא טוב לך.. וזה מה שלא לעניין!!

תכלס הרי הכי עדיף לא ללבוש משקפיים בכלל! לראות את החיים כמו שהם! כדי להוריד את המשקפיים הבררניות שכל מה שהם רואות זה את החיים לפי תקופות - אתה חייב לשנות גישה! להגיד לעצמך : "מעכשיו אני שמח מהחיים! בלי קשר אם כרגע טוב לי או רע לי... החיים עצמם הם מתנה וכל ארוע שקורה בהם הם לא חלק מתקופה הם פשוט חלק מסדרה של ארועים|!!"

אבל רק הערה קטנה - לשנות גישה של עצמך זה לא תמיד דבר קל - רק רציתי להגיד שלפעמים אדן נורא משתדל לשנות גישה ובסוף עם הזמן היא פשוט משתנה לבד.. הקיצר מסקנה: אל תדאג הגישה הזאת תעבור לבד! 

זה חלק מהחיים.. ברור שאם הזמן העליות והירידות הם פחות דרמטיות אבל תמיד בחיים כולפ נופלים וקמים.. נופלים וקמים...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....