מן הנימוס אציג את עצמי מעט, אני שמיניסט שלומד, במוסד לא כל כך ידוע בצפון הארץ.
אתם יודעים, כמו כל שמיניסט בחינוך הדתי, השאלה שהוא נתקל בו כבר מאמצע כיתה י"א , זה נו? איפה אתה שנה הבאה?
אז הייתי עונה, אני מקווה שייתנו לי לסיים י"ב.
אז השנה, אני כבר לא יכול לחזור על השאלה, ואם אתם רוצים לדעת איפה אני שנה הבאה אז ניחשתם נכון!
לא יודע.
כן אני יודע, שכבר אמצע תמוז, ועוד מעט בין הזמנים, וחצי מהכיתה כבר סגרה, אבל אני לא סגרתי.
ואנגיד לכם את האמת אני גם לא כל כך לחוץ, יש ב"ה מעל 120 ישיבות הסדר וגבוהה. שמתוכם 100 יקבלו תלמידים בשמחה, כי יש להם כרגע 5-6 תלמידים.
ועכשיו מגיע הצרה הגדולה, דודים ודודות, אלה לא יעזבו אותי בשקט לרגע, בכל אירוע משפחתי שמתרחש, הם פונים אלי, "נו! איפה אתה שנה הבאה?". ואני אם התשובה הפשוטה לא יודע.
"אז לא אתה לא סוגר? יש לך כיוון?"
היה לי השנה רב שלא היה קשור אלי, ולכן הוא לא דיבר איתי בכלל על ישיבות. כשדיברתי איתו פעם הוא אמר לי "אתה חושב שזה מתאים לך? אז לך לשם". לא הוא לא הציע לי דבר, הוא לא ניסה להבין היכן אני רוצה.
אז אחרי שלוש שבושים, בכל מיני מקומות, הרגשתי החמצה.... ולכן אני עדין בתהליכי חיפוש...
יש לי ברוך השם בני דודים בגיל שלי, שני בנים שאחד סגר באמצע שנה, והשני סגר בגלל לחץ!!!!
והבנות דודות שלי שבגילי, כבר שלושתן סגרו ש"ל.
ועלי, כולם מסתכלים! נו?????
עזבו אותי בשקט, יש עוד חודש, ויש עוד 117 ישיבות!!!!
ועכשיו חיזוק לאחותי צופיה, אני מבין מה זה לחץ מהדודים והדודות, אז מה אם את בת 21, אני לא חושב שאת צריכה להלחץ מחתונה, ומהעובדה שאת עוד רווקה.
וגם אני שונא את הלחץ הזה של איפה אתה שנה הבאה, כשאמצא משהו טוב, אני אסגור!
