תאמת לא הבנתי בדיוק אפשר בממילים יותר פשוטות?

זה פשוט השעה משפיעה על ההבנה..

אנחנו בעצם דור המחנכים העתידי.

ואולי גם עכשיו, הדרכה בסניף, חינוך החמשושים וכו'..

אז השאלה הזאת מעסיקה אותי גם בפן הזה. וגם בפן האישי. איך לחנך את עצמי..

מה בעצם השאלה?

אז ככה..

יצא לך פעם לברר על איזה סניף להדרכת חוץ?

או סתם להסתובב עם הח'ברה בשבת בערב?

לראות חברה של שפיצים שמתנדבים, ואז פתאום לקלוט איך הם מתערבבים.

"הכל אחלה, באמת שפיצים אחד אחד! אבל הבנים-בנות......."

חמשושים וחיינוקים. גם זיינוקים שמתסובבים בזוגות או סתם חבורות מעורבבות.

וזה בעייתי הערבוב הזה.

זה נראה שכל סניף שיש בו שבטים נפרדים, זה נפרד רק על הדף.

הסניף מאמין בהפרדה. מקים 2 שבטים לכל שכבת גיל.

אבל הצוות-מעורב.

וגם השבטים עצמך מתערבבים בשלב כל שהוא.

ונכון, יש את המקומות שזה נפרד לגמרי.

בקושי מזהים פרצופים. שלא לדבר על שמות פרטיים.

נראה שמקומות שח'ברה באו מהפרדה, שם יש ריחוק גדול יותר בין הבנים לבנות.

אני לא מדבר על כאלה שההפרדה כביכול חנקה אותם והלכו לקיצוניות שנייה, אני מדברת על אלה שלקחו את העקרונות ומשתדלים לשמור על מרחק למרות שהם לא מקפידים על ההפרדה.

השאלה היא אם יש דרך אמצע.

להביא להבנה ולשמירה על הריחוק הטבעי שיש בהתחלה

בלי הפרדה מוחלטת.

ועוד שאלה, אם זה בכלל נכון? יש דרך מסויימת?

אולי הכי נכון זה כן להפריד? לגמרי?

אולי רק חלקית? אבל אנחנו רואים שזה לא ממש מחזיק מעמד..

אולי מראש בכלל לא? ואז יש את הדרך המהירה והתלולה ביותר למקום נמוך..

שאלה.

ובשבילך-

וואלה לתחזק מערכת יחסים בין בן לבת - של חברות נטו בלי משיחה - זה ממש קשה. כי זה לא כמו חברה שלך שאת מסתובבת איתה ואת תמיד מרגישה נוח לידה וזה.. תכלס בין בן לבת תמיד יש משיחה לכן קשה להגיע למצב של חברות טהורה.. אין מה לעשות ככה זה העולם שהשם ברא..

אני מדברת על הכרות.

יותר מ"שלום שלום. כן אנחנו מזהים אחד ת'שניה.."

סתם ח'ברה, שבט, חב"ב, הנוער, במקרה שלנו- מפגשי פורום..

אני לא חושבת שהפרדה מלאה זה הדבר הנכון. אולי אני סתם בונה תאוריות כדי לתרץ את החולשה שלי.. ובכל זאת, לפעמים זה מגיע למצב שאיזה אחד אומר לאחת שבת שלום ברחוב והיא מתעצבנת "מה הוא מתחיל איתי?" [מקווה שלכולם פה ברור שזה מגוחך. הבנאדם כולה אמר שבת שלום. זה אפילו לא "שלום" ביום רגיל. זה "שבת שלום. אומרים לכולם.. לא משנה אם מכרים או לא..]

ויש צד אחר,

"הסניף האמת אחלה, שפיצים על כולם פה ועושים מלא דברים ממש טובים ויפים.

אבל הבנים בנות.."

במחוץ זה נראה מאוד יפה. קבוצה שתורמת ומשקיעה בקהילה.

אבל מבפנים- זה פשוט לא נעים להיות חלק.

איך אפשר להיות טובים ולתת, ביחד. בלי ליצור הרגשה כזאת, לא נעימה?

איך אני יכולה להרגיל אנשים להכיר בלי להביא לזלזול הזה שבד"כ בא?

לוידעת מה לעשות.. חשה אותו דבר בדיוק

אמר לי איזה רב שדברתי איתו על הנושא שזה אמנם המצב האידיאלי, אבל יש את אלו שיפלו יותר חזק אם לא תהיה כזאת הגבלה מסגרתית

מיצטרף אליך

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....