כאילו, מה קרה? למה אני?

אבל בואי נשתף אותך בתובנה שהגעתי אליה..

ההורים שלי בקושי בבית, אשכרה בשביל לצאת לאנשהו אני צריכה להודיע על זה מראש כדי שאמא שלי תדאג למישהו שישמור על הילדים.

והרגשתי כמוך, אולי עדיין..

אבל אני יודעת שב"ה זה כל כך לטובה!

1- בע"ה אני רוצה בעתיד להקים בית משלי, נכון? יש אימון יותר טוב מזה? זה מעולה!

2- כל רגע יש לי מה לעשות. אני רואה את חברות שלי שכל היום רואות סרטים וסדרות, מגיעות הביתה ו"מה עושים עכשיו?", ואני כל כך שמחה שכל רגע שאני רוצה יש לי הזדמנות לעשות משהו מועיל!

3- כמה מדהים זה לזכות בכל כך הרבה זכויות! מצוות כיבוד הורים היא אדירה! ב"ה שנותן לי את הזכויות האלה, זה לא ברור מאליו..

4- אני רואה את ההורים שלי עובדים כל הזמן כל כך קשה עד כלות הנשמה, ותמיד היה נצבט לי הלב. בשביל מי הם עובדים? בשבילי! שיהיה לי מה שאני צריכה! אז למה שהם ישברו את עצמם בשבילי ואני אשב ואסתכל? הינה יש לי אפשרות להיות חלק מהדבר הזה! אבא שלי לא ישן ועובד שעות בשביל כסף, התפקיד שלי הוא לדאוג לבית. אחלה דיל!

5- זה לא הבית של ההורים שלי ואני גרה בו, זה הבית שלי! אז אני צריכה לדאוג לו בדיוק כמו שאמא שלי צריכה לדאוג לו, ועדיין אמא שלי ב"ה עושה יותר, אשת חיל! אז אני רוצה שיהיה נחמד בבית שלי, אני צריכה לדאוג לזה, לפעול, או למשל- לשטוף כלים.

אז נכון, זה קשה! בכל זאת באלי עכשיו לשבת מול המחשב מאשר לרוץ עם הילדים בחום, או לסדר בלאגן לא נורמלי בסלון... וגם הרבה פעמים באמת אני נופלת וכועסת על עצמי,

אבל אם תשני את הגישה הקושי נהיה יותר קל!

ואת גם מבינה שאין טעם לכעוס על ההורים, תחשבי מה אם היית במקומם...

בהצלחה נשמה! אל תוציאי אנרגיות כאלה, חבל...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....