1) לפי התאוריה של "שפת התינוקות", תינוק רעב משמיע לרוב צליל "נההה" ותינוק שסובל מגזים - "אה... אה...". אני מניחה שלא תמיד זה עובד אבל שווה לנסות לבדוק.

2) עזבי שעון, היא יכולה המון פעמים לאכול לפני שעברו שלוש שעות, ואפילו לפני שעברו שעתיים... בכלל, בחום הזה היא יכולה לרצות לקחת 'שלוקים' במרווחים מאוד קטנים.

3) אפשר לבדוק אם את לוקחת אותה במנשא והולכת איתה - האם היא נרגעת. אם כן אז סביר שהיא לא הייתה צריכה לינוק.

4) כשאת לא בטוחה עדיף להמר על הנקה. הנקה טובה גם להרגעת כאבים - יש בחלב אנדרופינים.

משערת שאהיה אאוט סיידרית כאן בפורום, אבל בכל זאת

בלידה של הגדול התלבטתי באותן שאלות והבנתי שיש 2 גישות: של יועצות ההנקה ושל הרופאים.

היועצות הנקה אומרות את הדיעה הרווחת כאן בפורום בד"כ- להניק לפי ביקוש בלי קשר למרווח מההנקה הקודמת.

לי זה עשה ממש רע. אף פעם לא ידעתי אם הוא רעב או כואבת לו הבטן- לא הצלחתי לזהות סימנים לכאן או לכאן, כאב לי כבר להניק, הייתי מותשת ובעיקר מבולבלת. 

התייעצתי עם הרופא ילדים והוא אמר לי שהקיבה של הקטנטנים האלה פיצית בשלב הזה. אם תתני- ברור שהם יקחו (יינקו הכוונה) אבל התפקיד שלנו זה לווסת להם. אם התינוק במשקל טוב וסביר אין סיבה שיצטרך לאכול בהפרשים יותר קטנים מ3 שעות (הכל כמובן פלוס מינוס).

החלטתי לנסות וכשהם בכו (גם עם הילד הבא עשיתי ככה) ניסיתי למשוך אותם לפחות למרווח של שעתיים-שלוש מההנקה הקודמת. חשוב לציין גם שהילדודס שלי צרחנים בלתי רגילים (עובר בתורשה במשפחה.. ), ואם אתן להם לינוק כל פעם שהם צורחים לא מצבם ולא מצבי יהיו טובים... 

חוצמזה שזה סידר לי את היום שלי והרגיע אותי- אם הנקתי לפני שעה- יש לי לפחות שעה ללכת לישון/לנוח וגם בעלי /אמא שלי יכולים לדאוג לקטן ולנסות להרגיע אותו אם הוא בוכה- כי כנראה זה לא רעב אם הוא רק סיים לאכול לפני שעה.

כמובן שאצל תינוקות כמו אצל תינוקות אין כללי ברזל והיו מקרים ששברתי את ה"כלל" הזה אם הרגשתי שזה מה שנכון, אבל בגדול זה מה שהנחה אותי.

אני אישית מאוד מתוסכלת ו"סובלת" (אם אפשר לקרוא לדבר המדהים הזה "סבל") מהשלב הזה שלא מבינים מה הם רוצים.. אז אני די מבינה אותך

ועכשיו אני מוכנה לעגבניות. היכון, הכן, צא....

עם הבכורה שלי עשיתי גם כן כמו שכתבת- הנקה כל שלוש שעות בערך, עם חריגות קלות או חריגות יותר גדולות כשיש צורך.

פשוט עכשיו עם הקטנה, בגלל שהיא בוכה מאוד ואני לא בטוחה בכלל אם זה גזים או רעב, אני כן נותנת יותר אוכל. וקשה לי מאוד למשוך אותה כי היא בוכה מאוד (ואז אני תוהה אם זה נכון בכלל, כי מה אם היא מאוד רעבה, ובפעם הקודמת שהיא אכלה, היא לא אכלה מספיק? זה נורא לא נעים להיות רעבים ).

ואין ספק שזה מאוד קשה כשלא יודעים מה הם רוצים. אח, שתדבר כבר...

ותודה רבה גם לך!

אל תחששי, גם אם יהיו ויכוחים, לא נמות מזה.

לגבי הגישה שאמרת שהיא של יועצות הנקה, היום היא גם של הממסד הרפואי, למרות שכמה רופאים עוד לא התעדכנו. הנה, כאן לדוגמה יש המלצה כזאת באתר של משרד הבריאות: http://www.health.gov.il/Subjects/pregnancy/Childbirth/feeding/Pages/Tips.aspx ונתקלתי בעוד המון כאלה, בפרוספקטים של טיפת חלב, בכתבות שאני מקבלת מכללית, ועוד ועוד.

אני עברתי מסלול הפוך משלך, ומהילד הראשון האמנתי מאוד ב"לעשות לו סדר" ובהאכלה כל שלוש שעות, אני גם יקית, אז יש לי נטייה לקחת את הכללים קצת רחוק מדי... לצערי הרב התעוררתי בשלב די מאוחר כשהתוצאות בשטח הראו בבירור שממש הרעבתי את הבן שלי, והוא לא עלה במשקל ולא התפתח... אני ממש מתביישת לספר את זה, אבל מרגישה חייבת כדי להסביר מה פקח את עיניי לראות שאני לא חכמה יותר מכל הגורמים המקצועיים שממליצים לזרום עם התינוק לפי הקצב שלו. את ההנקה איבדנו באותה תקופה קשה, אבל ב"ה את הילד הצלחנו להחזיר למסלול עם הרבה מטרנה. בילד הבא כבר למדתי את הלקח שלי.

1) לא הבנתי את ההסבר לגבי הקיבה הקטנה ולכן אפשר להאכיל כל שלוש שעות. איך שאני מבינה את זה, זה הפוך: בגלל שהקיבה קטנה מאוד היא גם מתרוקנת מהר, והם לא יכולים להחזיק ארוחה גדולה כמו מבוגרים, אז בשביל להצליח להכפיל את משקלם תוך חצי שנה הם חייבים הרבה ארוחות קטנות. מה הכוונה בגלל שהקיבה קטנה צריך לווסת להם? באמת לא הבנתי.

2) האם הרופא סייג את דבריו לפחות לגבי תקופות של קפיצת גדילה, או ממש דיבר באופן מוחלט?

אז מעולם לא עלה הספק אם הם מקבלים מספיק אוכל... היה ברור שהם כן. ואולי לכן הסתדרתי עם זה מעולה (וזה גם בא יחד עם זה שהם מאוד בכיינים אצלי אז כל השילוב מבחינתי היה הכי טוב כפי שעשיתי)

אני לא זוכרת מה הוא אמר לגבי קפיצת גדילה. אבל אני יודעת שגם הקפיצות גדילה אצלי היו יותר מאוזנות מאשר סיפורים מצמררים שאני שומעת על נשים שיושבות ומניקות מהבוקר ועד הערב רצוף.

בקפיצות גדילה הייתי נותנת כל שעה וחצי- שעתיים לפי מיטב זכרוני. (ואז תמיד התעוררה השאלה- האם זאת קפיצת גדילה או סתם בכי של כאב בטן אין מה לעשות.. זאת תקופה של ספקות והתלבטויות עם כל הניסיונות להקל).

ולשאלתך הראשונה- בגלל שהקיבה קטנה לא צריך לפוצץ אותה. הוא הדגים לי את זה עם גולה... דרך אגב- משהו נוסף. הוא גם אמר (וקראתי את זה גם באינטרנט איפשהוא) שבגיל הזה נוצרים תאי השומן בגוף. ואם דוחפים אוכל יותר ממה שהתינוק צריך נוצרים יותר מדי תאי שומן בגוף מה שעלול לגרום לבעיות השמנה בעתיד. אין לי מושג אם זה נכון. והאמת? אני לא גרופית של מחקרים לשום כיוון. כי תמיד יהיה מחקר שיגיד אחרת. אבל זה מה שאמרו לי בזמנו. 

לא לתת כמות גדולה מדי בארוחה, זה ממש לא בריא.

זו בעיה שקיימת בעיקר עם בקבוק, כי הוא זורם מהר יותר מהקצב שהם בנויים לקבל, ובאמת מאוד חשוב כשנותנים בקבוק לשים לב לא לתת יותר מדי, לעשות הפסקות יזומות, לראות אם התינוק מחפש עוד וכו'.

לתינוקות יש קיבה קטנה, ולכן הם צריכים ארוחות קטנות ותכופות, ולא גדולות ובמרווחים גדולים כמו מבוגרים.

אם זה מה שהרופא הסביר - אני לגמרי מסכימה.

כי קראתי שבקיץ הם יכולים לבקש ארוחות קטנות במרווחים קטנים מאוד וזה בעצם לא בגלל הרעב אלא בגלל הצמא, לא?

ללדת בקיץ... היו מקרים כשהם היו יוצאים מהמנשא נורא מזיעים שהייתי נותנת להם כמה "שלוקים" כשתייה- אבל לא ממש ארוחה שלמה.

אני כ"כ לא מומחית לעניין... סתם מה שאני עשיתי עם שני ילדיי.. 

אני לא מבינה איך ההגדרה שלהם כ"בכיינים" מסתדרת בכל הסיפור שלך.

את מנסה לומר שגם אם היית נותנת להם לאכול יותר - הם עדיין היו בוכים הרבה, ולכן, זה לא משנה אם תתני להם פחות?

כי הסיבה המרכזית שאני נותנת לילדים שלי לינוק הרבה זה בגלל שהם בוכים הרבה! כי רוב הפעמים הבכי שלהם זה בדרישה לאכול.

ובכלל - אני מבינה בד"כ שתינוק בוכה כי מציק לו משהו. אז מה שאת אומרת זה שתמיד הציקו להם דברים אחרים ולא רעב?

בקיצור - אני אשמח להסברים, וגם לטיפים מה עושים עם הבכי (חוץ מלתת להם לינוק).

יותר הם עדיין היו בוכים

(גיסתי נותנת כל הזמן לינוק, ויש להם את אותם גנים- דרך אחי- וגם הילדים שלה לא מפסיקים לבכות. אמא שלי מספרת שגם אנחנו היינו כאלה...).

בכי יכול להביע גם כאב בטן, כאבי שיניים (לגדול שלי יצאה שן ראשונה בגיל חודשיים!!!), רצון למגע וכו'. 

הבעיה היא שלפעמים מפרשים כל בכי כרעב ונותנים לאכול ואז אם זה למשל כאב בטן- זה רק מגביר את הכאב ואת הבכי... 

אני לא אומרת, יכול להיות שלפעמים מה שמציק זה רעב, כן צריך לנסות ולקרוא את התינוק אבל אם יש לך לו"ז כללי- פחות או יותר כל שעתיים שלוש- זה מקל (לפחות עליי..) את קריאת הכיוון. 

אם הקטן מתחיל לבכות שעה אחרי שהוא אכל אני אומרת לעצמי- כנראה שהוא לא רעב כי הוא אכל רק לפני שעה ארוחה יפה, אז כנראה זה בטן.

ואז- מה עושים עם הבכי? 

אוהו.... זאת תורה שלימה שעוברת אצלנו במשפחה מדור לדור

כמה אפשרויות:

• מנשא
• להחזיק בתנוחה ככה שהבטן של הקטן נשענת על האמה שלך- והמוצץ (אם יש) מוחזק בפה ע"י כף היד- קצת קשה להסביר אבל זאת תנוחה אלוקית. עוד לא נוצר התינוק שלא נרגע ממנה.. זה לוחץ להם על הבטן ומרגיע..
• אם זה עדיין לא עוזר- אפשר להרגיע ע"י כמו תנועות נענוע קטנות- כיפוף של הברכיים שלך ויישור שלהן- גם עושה פלאים (גיסתי מגדילה לעשות- היא יורדת ועולה במדרגות והתנועתיות מרגיעה אותם...- לבעלות כושר גופני טוב).
• תמיד יש אופציה (אם את בעניין) של גרייפ-ווטר/גליקול- לא נכנסת לדיון אם כן או לא. אצלנו היו זמנים שזה הציל אותנו!! מעט על קצה הלשון- מוצץ והופ. שקט לשעה-שעתיים. (היו פעמים שנתנו לקטן גרייפ-ווטר ותוך חצי דקה התחלנו לשמוע גזים משתחררים.. מדהים..)
• תה שומר- לך- זה אם הוא סובל מגזים. זה מגעיל בטירוף. אבל אם תעמדי בזה זה נהדר לקטן. 

זה מה שעולה לי בראש על רגל אחת... בכל זאת, הקטן שלי בן 3, הספקתי קצת לשכוח.. 

ואני מתפללת שכל העצות האלה שנשמעות כאילו אני מומחית יועילו לי ברגע האמת עוד כמה שבועות... ומי יודע, אולי הפעם ה' יחוס עליי ויעניק לי תינוק רגוע ושליו.... אחחח... חלומות.... 

איך את יודעת שהוא אכל לפני כן ארוחה יפה, ושבע לגמרי? (שואלת כדי לדעת עבור עצמי, כמובן).

זה עוד גורם שמבלבל הכל וגורם לאי וודאות

מרגישה.. אולי לי החיים היו קלים יותר כי הם נולדו ב"ה במשקל יפה (3.800) ועלו מאוד יפה במשקל וגם לא היו מאלה שנרדמים בהנקות- אז מבחינת כל הפרמטרים יכולתי להיות רגועה. 

כשהייתה הנקה- היא היתה לגמרי. לא נפסקה באמצע עם הירדמויות וכאלה. והמדד הכי טוב- הם עלו במשקל.

יש לי משהו מוזר לספר לכן- אצל הקטן הייתה לי ממש בעיה עם ההנקה (שנמשכה דרך אגב עד סוף ההנקה בסוף השבתתי שד אחד והנקתי רק מצד אחד).

היועצת הנקה שבאה אליי (אחראית ראשית במעייני הישועה- מישהי קליברית) הביאה איתה..... משקל!!!! 

ואתן לא תאמינו מה היא עשתה.. שקלה אותו לפני ההנקה ואחרי ההנקה ובדקה בכמה גרם הוא עלה . ולפי זה היא אמרה לי האם הוא ינק טוב או לא.

כן, גם לי זה נשמע הזוי.. עד היום... אני כבר לא זוכרת כמה היא אמרה לי שהוא אמור לעלות אם הוא ינק ארוחה טובה.

אבל זו בהחלט שאלת השאלות... אין לי תשובה חד משמעית.. בעיקר הרגשה... 

אלא הרגעה לילד- וגם תלותיות..

ילד לא רעב אחרי חצי שעה אם הוא אכל טוב. צריך ארוחה טובה אחת וזה "סותם" אותו לשעתיים- שלוש הקרובות. אם כל הזמן הוא אוכל, הוא אף פעם לא מרגיש ממש שבע, כי הוא לא אכל ממש קודם, וגם לא ממש רעב- הוא רק רוצה נישנוש קטן, וזה מבלבל לו את כל המערכת.

זה חשוב גם לויסות של הילד, לתחושת העצמאות שלו- שהוא יכו להרגיע את עצמו לבד, לשחק לבד. 

כמובן שזה יותר קריטי ובולט מעל חצי שנה, אבל כדאי מההתחלה לפתח הרגלים..

וגם בשבילך- הנקה תמידית היא קשה וכובלת ותתיש אותך מהר.

והילד צריך אמא עם כוחות.

בהצלחה!

בטח שכן. וחשוב לתת לו כדי שלא יתייבש (אני כמובן מדברת על תינוק קטן בגיל שעדיין אסור לתת מים).

ילד שמבקש לינוק כל חצי שעה, יכול להיות ילד שתופס בצורה לא טובה, ולכן לא מקבל מספיק ונשאר כל הזמן רעב (בשביל זה צריך לבדוק עלייה במשקל, חיתולים וחיוניות), או ילד שמשהו אחר נורא מציק לו ולא יודעים מה זה (נגיד נכרכה לו שערה סביב האצבע של הרגל) והוא בכל פעם נשאר לא מרוצה כי מה שהוא ביקש זה לא לינוק ולא לכן הוא בכה, או ילד שבדיוק בקפיצת גדילה, או ילד שנולד מאוד קטן ומנסה להדביק פערים, או ילד שהתחיל קצת להתייבש כמו שכתבו פה, או עוד המון אפשרויות אחרות. אם קורה למישהי שהתינוק שלה בוכה כל חצי שעה, כדאי לבדוק ספציפית את אותו תינוק, לחשוב על הנתונים המסוימים שלו - בן כמה הוא, כמה הוא שוקל, כמה זמן הוא כבר מתנהג ככה, וכו' וכו' - כדי למצוא מה כדאי לעשות אתו.

כרגע בשרשור הזה לא דובר על אף תינוק שמתנהג ככה (אלא אם כן פספסתי באיזו שהיא הודעה). אם מישהי הייתה כותבת שהתינוק שלה מבקש כל חצי שעה, היה מקום לשאול אותה עוד שאלות ולחשוב אם המצב צריך תיקון, ומה התיקון. אבל אמירה כללית כזאת שאמורה להיות נכונה לכל התינוקות - זה בעיניי לא במקום.

אבדוק לגבי צליל הבכי. העניין הוא שהיא "צוברת תאוצה" די מהר בבכי, ובוכה בכעס (ככה זה נראה לי), וקצת "משתוללת" עם הידיים, ותהיתי אם גם זה יכול לסמן את הסיבה לבכי.

ואני משתדלת להניק אותה, אבל חוששת שאם יש לה גזים, זה עוד יותר לא נעים לה (ויש לה הרבה גזים, באופן כללי).

אם היא רעבה, היא באמת לא תירגע גם אם אלך איתה? (מוודאת). כי הבכורה שלי כן הייתה נרגעת, או שסתם היה נדמה לי.

כי נראה לי שכל ההבחנות שאפשר לעשות תלויים בזה שזה יהיה תחילת הבכי או אפילו קצת לפני הבכי, וכשתינוק כבר שקוע בבכי ומתעבן מעצם העובדה שהוא בוכה כבר קשה להבין ממנו משהו...

אח, תקופה לא פשוטה...

ואם הוא נרגע - אז הוא לא רעב..

גם בנוכחי וגם בקודמת - אני מוצאת את עצמי מניקה כל היום. וגם כשאני מנסה לפתוח מרווחים - זה פשוט לא הולך. אני מצליחה לגרור אותו למקסימום חצי שעה (וזה כשעושים מקלחת ומטיילים ועוד).
 

אני תמיד מנחמת את עצמי שככה זה מבטיח לי ייצור מוגבר של החלב בהמשך, וגם שעכשיו חם והילד צריך את הנוזלים....

(האמת  - הוא ממש מזיע הרבה).

לגבי הגזים - אני חושבת שכשמדובר בגזים אז מרגישים שהבטן קשה כזאת. תנסי למצוא מישהי שתלמד אותך לעשות רפלקסולוגיה לגזים, וש גם אתהשיטה הכייפית של יוקטנה: להוריד טיטול, ולהחזיק במעין צורת ישיבה מעל הכיור. עם הקודמת זה ממש עזר, עם הנוכחי - עדיין לא עובד לנו.

עוד משהו שאני עושה כדי להימנע מגזים זה להוריד למינימום את מוצרי החלב שאני אוכלת, וכמובן, שאני לא נוגעת בקטניות וכרוב.

האמת - למרות כל מה שכתבתי, יש לא מעט זמנים שאני מתיסכלת ומתחננת אל השם שהילדים שלי יהיו מהסוג הרגוע שאוכל כל 3 שעות. נראה אם בשלישי התפילות האלה יענו.. (תמיד אחרי תפילה כזאת אני מרגיעה את עצמי שזה מה שקבע לי הקב"ה וכנראה זה מה שהכי טוב לי. כל אמא סובלת בנקודה אחרת...)

אצל הבת שלי ראיתי שהיא מתפתלת  תוך כדי הנקה, ואז הבנתי שהבכי נבע מכאב בטן ולא מרעב.

לעקוב אחרי זמן ההנקה האחרון, נראה שרוב התגובות כאן מבוססות על הארוחה האחרונה.

אז,

אולי תעשי לך סימן או שתכתבי מתי היא אכלה, ואז תהיי רגועה יותר.

כמו כן, לפי מצב הטיטול (כמה הוא רטוב) תדעי האם היא אכלה טוב.

לא ראיתי תגובה כזו, ואני מבינה שיש פה יכולת הכלה גבוהה לדעות השונות

אז

הייתי ממליצה על טיפות הומאופתיות להקלה על גזים (אם את ירושלמית אוכל להמליץ לך באישי על בית מרקחת שרוקחים בעצמם - לנו זה הועיל מאוד)

ובכלל, אני הנחתי שאת מניקה, ואולי לא?

בת כמה הקטנה?

אולי מידע כזה יכול להביא תשובות יעילות יותר.

רק נחת.

ואני, בכל פעם שהנושא עולה, חשוב לי ליידע שמשרד הבריאות מזהיר מפני טיפות וחליטות למיניהן לתינוקות, בעקבות מקרים שקרו.

אחרי שמסרתי את המידע והמצפון שלי שקט - אני מכילה את הבחירה של אימהות לעשות אחרת

בדר"כ בגזים הם מתקפלים עם הרגליים ומותחים אותם.

א. לאחר ארוחה מלאה, חשים שהשד מתרוקן. ב"ה הגוף מייצר בכל ארוחה את כמות החלב שהתינוק צורך.

ב. יש תינוקות שבוחרים לצרוח ללא סיבה, בהיסטריה נוראית, לא בהכרח הסיבה היא רעב או גזים. צריך לבחון את העניין... מה שאני מנסה לומר שאולי את בכלל לא בכוון והצרחות לא נובעות מהסיבות שציינת.

ג. אם תרצי אוכל לשתף אותך מנסיוני בענייני צרחות.

 בכל מקרה, בהצלחה.

תרגישי את הבטן. בטן קשה- מלאה באויר, ואז זה גזים או גרעפס. הדרך הטובה לשחרר את זה היא להושיב את הילד, לעסות את כפות הרגליים מתחת לכרית הבוהן (לפי הרפלקסולוגיה זה המעי הגס) בתנועה סיבובית כלפי פנים (אם הרגליים זו מול זו- כל צד כלפי הרגל השניה).מקווה שהייתי מובנת.. אצלינו זה עובד כמו קסם!תוך דקה-שתיים יוצא כל מה שתקוע(עצירות, גזים, גרעפס..).

באופן כללי, כדאי לשים לב ללו"ז של התינוק- יש איזושהי מחזוריות של שינה- ערות- אכילה- יציאות. זה משתנה כל כמה זמן (ככל שהם גדלים זמן הערות הולך וגדל וכד') אבל אני יודעת שלמשל עם הבן שלי, חשבתי כל הזמן שהוא רעב ולא הבנתי איך אצל המטפלת הוא ישן כל הבוקר ואצלי הוא נודניק.. ואז הבנתי שהוא לא רוצה לאכול אלא לישון, וצריך לתפוס את זה בזמן. ואז לפעמים הוא יונק עוד קצת כדי להירדם, ומזה נבע הבכי..

גם טיטול יכול להעיד על מצב האכילה (רטוב ויציאות), גם רוגע בזמן הערות (אם הוא רגוע זמן ממושך יחסית זה אומר שהוא שבע בינתיים), שינה טובה, וגם זמן יניקה-תנסי לעקוב כמה זמן הוא יונק ממש (לא כל התהליך של גרעפס וכו'). אצלינו למשל- פחות מחמש דקות בכל צד הוא לא יהיה רגוע (הוא כבר גדול ז ההנקה מהירה יחסית, בהתחלה זה היא רבע שעה- עשרים ד' כל צד..) 

תקופה מתסכלת קצת, אבל ב"ה שהתינוק יכול להביא את זה שקשה לו ומציק לו משהו (גם אם לא ברור מה זה בדיוק)- זו תחילה של תקשורת וגם הזכות שלך לדאוג לו, להעניק לו ולרצות בטובתו. זה לא מובן מאליו.. 

מתחת לכרית הבוהן - כלומר בבוהן עצמה, מתחת לחלק השמן יותר? או מתחת לבוהן?

כתבת שלא הבנת איך התינוק ישן אצל המטפלת כל הבוקר ואצלך לא - הכוונה היא שהדפוס כשהוא היה בבית אחה"צ היה שונה, או שכשיצא שהוא איתך בבקרים זה היה שונה?

לא לעשות לו"ז מתוכנן אלא סדר יום בו התינוק אוכל כל 3 שעות , בגיל 4 חודשים כל 4 שעות (כמובן אם הוא נולד במשקל נורמלי). בגדול שלי נתתי לו "לפי דרישה" וזה פשוט חיסל אותי: הוא לא היה ישן טוב, ועד היום הוא לא אוכל כמו שצריך ונמצא בעשירון התחתון בטיפת חלב....

עכשיו כשאני עומדת ללדת שוב בעז"ה אני מתכוונת להתחיל עם שגרה מהיום הראשון בבית.

ממליצה בחום על הספר של טרייסי הוג "הלוחשת לתינוקות" שווה כל שקל ויותר מזה

כשהיה מקרה שתינוקת התייבשה אחרי שהורים נהגו לפי ההוראות שלה.

לא יודעת עוד פרטים.

1) תינוקות לא אמורים לישון טוב, אפילו שזה נשמע מעצבן. שינה עמוקה מדי היא מסוכנת לתינוקות.

2) לא נשמע סביר שבגלל האכלה לפי דרישה הילד בעשירון התחתון. היום רוב התינוקות בארץ מואכלים לפי דרישה ורובם כמובן לא בעשירון התחתון, אלא מפוצלים על פני כל הגרף. בכל מקרה, אין שום רע בלהיות בעשירון התחתון. זה לגמרי בטווח הנורמלי, ובשביל שיהיה ממוצע מישהו חייב להיות שם כשילד הוא באחוזון שלוש ומטה זו כבר בעיה. או כשילד גולש מאחוזון לאחוזון. אבל כשילד שומר פחות או יותר בעקביות על אחוזון נמוך זה בסדר גמור, וזה המבנה שלו.

3) לגבי התוכנית שלך לתינוק שייוולד בשעטו"מ, אני מפנה אותך בכאב לסיפור שכתבתי למעלה (הודעה מ9:24). אולי תשקלי מחדש, ואם לא - לפחות אנא היי קשובה לסימני מצוקה.

הספר של הלוחשת לתינוקות לי עשה רק רע - כי ניסיתי להרגיל תינוקת בת יומה לארוחות רק כל 3 שעות, והיא לא הפסיקה לצרוח מרעב (אחרי שבדקתי שזה שום דבר אחר), שזה היה הררבה יותר קשה מלהניק אותה...

אני לא חושבת שבכלל יכולה להיות שגרה או סדר יום לתינוקות עד גיל 3 חודשים לפחות, אם לא עד חצי שנה ואולי יותר. ואם יש כזאת, היא מאולצת ולא טבעית לילד.

לא קראתי את הלוחשת לתינוקות, אבל נראה לי מוזר לחשוב שלכל הילדים, בצורה גורפת, מתאים לינוק כל 3 שעות. זה כמו ההנחיות בארה"ב לפני חמישים שנה, שאז אמהות היו נותנות לילד לצרוח חצי שעה ברעב רק כי "לא הגיע הזמן לאכול".

לכל ילד יש צרכים אחרים, וכל חלב אם הוא שונה, ויש ימים שבהם הם יותר רעבים או צמאים או צריכים הרגעה. הנקה היא לא רק צורך פיזי, היא גם ממלאת הרבה צרכים נפשיים ורגשיים.

בנוסף, בהתחלה אני אישית תמיד רוצה לוודא שהן עולות במשקל (מה לעשות, אצלי זה בלשון נקבה בינתיים..) בצורה תקינה ולכן לדעתי חשוב לפחות בהתחלה להניק חופשי, לוודא שהכל בסדר, שהגוף שלך מצליח לייצר חלב כמו שצריך, וכו'.

מה שכן, את בהחלט יכולה לזהות דפוס של כל ילד. הגדולה שלי באמת הייתה כמו שעון כל 3 שעות. השנייה דווקא ינקה כל שעתיים וחצי בערך. אם את מזהה דפוס כללי את יכולה להרגיש אם סביר שהילד כבר רעב או שהבכי הוא בגלל סיבה אחרת.

אני הייתי נזהרת מ"סדר יום" לעולל כ"כ זעיר, שתהיה לידה טובה בכל מקרה! 

בס"ד

אלא כעיקרון

אני בניתי לבת שלי סדר יום מגיל חודש כמדומני. אוכל, משחק [ אוניברסיטה, דובי בעגלה וכו' כשגגון העגלה פתוח] ושינה [גגון למעלה- חושך]. הילדה התרגלה שאחרי אוכל היא משחקת ואח"כ הולכת לישון. כמו כן תמיד תמיד אמבטיה לפני השינה, פיג'מה, ובבוקר אנחנו לובשים בגדים [גם בגיל חודש לא השארתי אותה עם פיג'מה]

אני יכולה להעיד שממרומי 10 חודשים אני נהנית מכל רגע, זוכה ללילות רגועים ושקטים [בלי עין הרע חמסה חמסה] וילדה שיודעת להעסיק את עצמה בשעות העירות שלה.
 

אני ב"ה אחרי כמה לידות. בילדים הקודמים בקבוק היתה בשבילי מילה  שלא הסכמתי לשמוע עליה עד שיצאתי לעבודה.

לפני חודשיים ילדתי, והתחלתי בהנקה. הכל היה כרגיל. בשלב מוקדם יחסית, ראיתי שהתינוק לא רג וע לאחר ההנקה. ניסינו הכל וראינו שרק תוספת בקבוק מרגיעה אותו. היה לי חבל מאד לותר על ההנקה, ומצד שני ראיתי שהילד רעב ואי אפשר להתעלם מזה ולהמשיך ...

מה  שעשיתי, המשכתי להניק וכשראיתי שהחלב לא מספיק הוספתי בקבוק, לפעמים אפילו כמות קטנה.

זה הרגיע את התינוק, ונתן לו לישון את השינה שהוא זקוק לה, ולהוציא את היציאות בקלות.

אני כל הזמן  מניקה אותו, אך כשצריך אני מוסיפה לו בקבוק.

שאלתי גם את הרופא והוא אמר שאני פועלת נכון. כמובן שכל מקרה לגופו...

לפעמים צריך, כמובן שלא  בכל המקרים, ואמא טובה צריכה לזהות גם את הצורך הזה ולתת את  תוספת הבקבוק עם הרבה אהבה.

גידול שמח לכולנו

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

החלמה מהירה

מה מתאים לכוויות

טוב עורכת....

רואה שכבר לא רלוונטי.... תרגישו טוב

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...