החיילים באים!
בשש בבוקר בלי כל התראה,
הם דופקים בדלת. לא מתחשבים בשעה.
הדפיקות חזקות, מפחידות, מאיימות.
למה ה'? למה הם לא יכלו לחכות?!
"נאצים", אני מסננת. "זה ממש כמו בשואה"!
ואני מרגישה את השנאה- עולה בי וגואה...
אבל פתאם הם מתחרטים. נתקפים בבושה.
"רק לא לפרסם" הם מתחננים. "בבקשה".
אז נתנו לנו הארכה לעוד כמה שעות,
ובינתיים גירשו את שאר המשפחות.
ואנחנו מתחננים- "המלך יעננו ביום קוראינו"!
אבל לבסוף כצפוי, הגיע גם תורינו.
היס"מ מקיפים את הבית, החיילים ממלאים את הסלון,
ואני כבר רואה את האוטובוס מבעד לחלון.
הדמעות נשפכות ביחד עם התהילים,
אבל נראה שזה לא ממש מזיז לחיילים.
הם מבצעים את משימתם 'ברגישות ובנחישות',
ומבעד למשקפי השמש ניתן לראות את הרשעות.
"אל תסתר פניך ממנו" ממשיכים להתחנן.
"עוצו עצה ותופר" לא מפסיקים לשנן.
אבל זהו! זה נגמר...
והסוף הוא רע ומר.
יצאנו מהגוש וכבר הגענו למלונות,
בידיעה שזהו. הכל הולך להשתנות.
וביחד עם כולם נשבענו, ואנחנו נשבעים:
נזכור ונחזור!לכל היישובים!!
"א-ל נקמות ה'! א-ל נקמות הופיע! עד מתי רשעים ה', עד מתי רשעים יעלוזו?!
עמך ה' ידכאו, ונחלתך יענו... כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב!
ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראינו!!!"
] אבל תכל'ס- זה לא המקום הטבעי שלנו.
