בס"ד

אבל אני ארצה יותר לעזור לו.

זה ישנה הרבה! אן מה לעשות אם אתה רואה אותו ברחוב אתה חושב הוא רצה להתאבד. אבל אם אתה תכיר תבנאדם טוב ותכיר את התכונות הטובות שבו אז זה כבר ישנה קצת 

לעזור עד כמה שידי תהיה משגת...

בהצלחה!

(אולי אני יחשוב עליו וזה...אבל לא ניראלי שישנה!

החיים יפים אנשים!

ואם מישהו שאתם מכירים ינסה להתאבד - מה תעשו?

יעזור לו להבין...או פשוט לעזור לו!!

ואם יהיה צורך אדע למי להפנות אותו...

בשורות טובות!

ולמה?

אוטומטית בן אדם מגיב לידיעה כזאת. כמו שכל אדם אחר מגיב לידיעה ש"אמא שלו בהריון" או "שאחיו נהרג" וכו'.

גם אם הדעה לא משתנה, או לפחות לא רוצה להשתנות, היא זזה קצת ממה שפעם חשבו על אותו אדם.

כך לי זה נראה.

ומוזר לי מאוד שהרבה אומרים שהדעה לא משתנה.

הדעה צריכה להשתנות כי צריך להיות לנו אכפת מהבן אדם, בכל אופן, בתור "בני אדם" מאוד יעניין אותנו למה האדם רצה פעם להתאבד, לא? אל תתממו.

בכל אופן, אם הייתה לי חברה טובה שהייתה רוצה לדבר, הייתי בהחלט מתחברת אליה יותר.

ילד שאח שלו התאבד וכל פעם שאני רואה אותו אני חושב על זה 

בס"ד

בנוסף כולם פה אמרו שהם היו עוזרים.

אז סביר שכולנו אומרים מה שאמרת רק כנראה לא כל כך ברור.

נעזור ונתמוך אבל עדיין נחשוב שהוא מקסים, חמוד, יפה, חכם, נדיב או לא משנה מה.

כי נגיד אני מדברת חופשי על מוות, וליד אדם כזה עדיף להמנע.

אני גם לא חושבת שיש צריך לקפוץ ולעזור, לא תמיד זה מה שצריך וזה יכול גם לעצבן. מספיק להראות תמיכה ושאתה שם בשבילו, ואם הוא יהיה מעוניין בעזרה הוא כבר יפנה אליכם.

אולי אוודא שהוא לא מתכנן לעשות את זה שוב,

ושנבנה מאז...

א. זה ממש ישנה לי(אדם שניסה להתנתק מהחיים)

ב. אני אנסה להפנות אליו/אותו לגורמים מוסמכים.

בס"ד

ת'כלס,זה תלוי בבנאדם.

יש את אלה שאני אעזור להם/ן בעצמי ויש את אלה שאני אפנה לגורם קצת יותר מוסמך.

מה שבטוח זה שאני לא אדחה אותם בגלל זה...

לכל אחד יש בחיים תקופות קשות יותר וקשות פחות

אני מכיר ילדים שבעקבגות תקופת גלי הההתבגרות רצו להתאבד

והיום זה כבר עבר להם

אם הוא היה במצב כזה, שהוא התייאש מהחיים שלו, ולמרות הכל הצליח להתגבר ולהית האדם הטב שהוא עכשו- אז אשריו!
יש הרבה מה ללמוד ממנו.

באמת את שורש הבעיה ולנסות לעזור לו.

בס"ד

אבל אין לי ברירה.

אתם חושבים שזה קל- להתמודד עם דבר כזה. ואני אגיד לכם בשיא הרצינות, מציאותית, זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה לכם.

שבן אדם בא ואומר לך "אני רוצה להתאבד"- זה לא כל כך פשוט.

אני מכירה מישהי- שהאנשים שקרובים אליה, ברגע שהם ידעו- הם ברחו. הם לא היו מסוגלים לעמוד מולה, לדבר איתה, להיות איתה. לא בגלל שהם אנשים אנוכיים ורעים, הם פשוט לא היו מסוגלים לתפקד לידה. כן, הם דאגו לה מאחורי הקלעים. היו בקשרים עם אנשים אחרים שכן היו מסוגלים לעזור לה- אבל להיות מולה? לדבר איתה? גם על מצב החסה בשטחים- הם לא היו מסוגלים.

אז זה טוב ויפה שאתם באים פתוחים -"ברור שזה לא ישנה לי". אבל תחשבו על בן אדם שבא ואומר לכם "היי, אני ***** ויש לי נטיות אובדניות." או על מישהו שקרוב אליכם שמספר לכם דבר כזה. זה טורף את כל הקלפים- את כולם.

מהצד שני, אדם שמתמודד עם נטיות אובדניות- לא רוצה שיתייחסו אליו כאל מפלצת- אבל יש לו אחת כזאת בראש.

תאמינו לי, שאני יודעת על מה אני מדברת.

זה לא כל כך ברור כל העסק הזה- אתם מכירים מישהו כזה? חבר\ה סיפרו לכם על נטיות אובדניות- אל תטפלו בו לבד, אני מתחננת בפניכם- זה עלול להגמר באסון! תפנו אותו לאדם מוסמך, מבוגר, מישהו אחר שיודע לטפל בזה! ואתם, אל תשאירו את זה אצלם בבטן- זה אוכל גם אותכם. אל תעיקו ותכריחו- אבל תשדלו אותו מאוד! אני באמת מבקשת ממכם לעשות את זה... כן, תתנו לו תחושה שאתם תמיד שם בשבילו- אם אתם מסוגלים לעמוד בזה- ובכל מקרה- תשלחו אותו למישהו מוסמך!

בס"ד

בכל אופן אני מדברת מניסיון כואב מאוד.

אגב, תדעו שהאנשים שכן נשארים, שלא נבהלים, יכולים לעשות כל כך הרבה טוב לאדם שרואה שבאמת אכפת להם, והם באמת חברים טובים.

אני לא אשפוט את מי שבורח כי אני יודעת, זה מבהיל, אבל מי שנשאר, שידע שהוא עושה המון לאדם.

אגב, לאלו שהיו בורחים- אנשים כאלה הם לא מפלצות, הם לא חולי נפש (חלקם לפחות...), הרבה פעמים הם צריכים עזרה ותמיכה, הם צריכים לדעת שתמיד יש להם למי לפנות, ואתם יכולים ולפעמים צריכים להיות האלו שאפשר לפנות אליהם.

אריאל, עוד נקודה קטנה- לא תמיד עזרה מקצועית זה חובה....

תמיד כדאי להפנות למישהו מבוגר ולהישאר בצד לתמוך, אבל לא תמיד למישהו מקצועי, זה מאוד אינדיבידואלי.

ושצריך לעזור לו.. מינסתם בהתחלה זה יפחיד אותי..|פחדן| אבל בכלל למה שזה יקרה לי??

למה שישנה לרעה.. ?

ההפך אני יחשוב על מה שהוא בטח עבר ואני יותר יעריך אותו.. חוצמזה שמן הסתם הוא יותר מחושל רגשית מרוב האנשים..

אז מה?? זה קורה המוון!

יש מלאא אנשים שאתם מעריכים ואוהבים שגם הם הרגישו צורך להתאבד , ואתם פשוט לא יודעים ע''כ!

זה לא צריך להוריד את הבנאדם בעינייכם.

אי אפשר לשפוט על דבר כזה...- במיוחד שאתם לא יודעים באיזה מצב נפשי הוא היה ...

בס"ד

אנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים להתמודד עם זה לבד- וזה לא נכון.

אני אומרת את זה עם הרבה מאוד כאב- אבל זה לא נכון.

מישהו פה מוכן לקחת על עצמו אחריות על חבר או חברה שבאו וסיפרו לו שהוא הולך להתאבד- ובמקום לספר את זה למבוגר הוא ניסה לעזור לו בעצמו? ואם הוא כן יתאבד? לא עזר העזרה שלכם. למרות שעשיתם הכל.

חמור מכך שאותו חבר יתאבד- שאותו ילד או ילדה שניסו לעזור לו בעצמם- יהיו להם רגשות אשמה, או שהם עצמם ירצו להתאבד, אפילו רק המחשבה הזאת- לא צריך לבצע- זה מעשה חמור מאוד.

לא אמרתי שהם מפלצות- אמרתי שיש להם מפלצת בראש. אני חושבת שהמשפט הבא מוכר לך- "הם לא אנשים לא שפויים. יש להם מחשבה לא שפויה." - הם בסדר, הם יכולים להיות אנשים מקסימים, חייכנים, גאונים, חמודים, חתיכים- המשיכו כרצונכם- ואתם בכלל לא תראו את הסערה שמתחוללת בנפשם. זה אומר שהם לא שפויים? לא! זה אומר שיש להם מחשבה אחת לא בסדר! שגויה, פגומה.

אז נכון, יש מקרים שחברים כן יכולים לעזור, ועזרה מקצועית זה קצת מוגזם, כי מחשבה אחת בודדה- לא צריכה להלחיץ, לא את עצמי ולא את הסביבה שלי. אבל אתם לא תהיו מסוגלים לקחת את האחריות על עצמכם. מצטערת.

ואני אגיד מניסיון כואב, שבדרך כלל, עד כמה שהסביבה עוזרת- זה עוזר בהתחלה- זה באמת עוזר- אתה מסוגל להתמודד עם אותן המחשבות- אבל לאט לאט הן חוזרות- חוזרות בפי כמה שזה עצוב- שאתה מרגיש שאתה נחנק ולא יכול להתמודד יותר. ואני ראיתי אנשים קמים ונופלים- אני ראיתי אותם.

אבל אדם שלא רוצה לחיות- זה לא אדם חי- זאת תחפושות- זה אדם מת שהתחפש לחי- וזה הדבר הכי נורא שיכול להיות- לחיות בניגוד לרצוני- לחיות באי חשק- להרגיש רע עם עצמי והסביבה שלי- אגדיל ואומר שזה אפילו יותר חמור מלהתאבד. ואני יודעת שאנשים יזדעזעו שהם יקראו את זה אבל לצערי זה נכון.

אדם צריך סיבה בשביל לחיות- אם הוא רוצה להתאבד הוא צריך למצוא סיבה בשביל מה לקום בבוקר- אחרת זה לא חיים.

ושלא יבינו אותי לא נכון- זה חמור מאוד להתאבד- מאוד!!! ה' ישמור! ואבוי למי שרוצה להתאבד- אבל להשאר את המחשבות בלב, להתמודד איתם לבד, במקום ללכת לחפש את הסיבה שבשבילה אני קם בבוקר- זה נורא!!!

לצערנו, התופעה הזאת נפוצה מאוד, גם בקרב הנוער הדתי לאומי- זה נמצא אצלנו בתוך הבית. אני מוכנה לחתום לכם שיש לכם לפחות אדם אחד שאתם מכירים שיש לו נטיות אובדניות. אתם לא מאמינים כמה זה נפוץ. אתם בדרך כלל לא תראו את זה עליהם- הם יכולים להיות הילדים הכי פופלארים ושמחים שאתם מכירים- כי הם לא כותבים את זה על המצח- בדיוק כמו שמישהי שעברה הטרדה מינית ברוב הפעמים לא מספרת את זה על עצמה- וגם פה המספרים עצומים. (מוקדש לחייבס"ית)

פסיכולוג זה כמו רופא- אדם שיש לו מחלה לא תגידי לו להתמודד איתה לבד בלי עזרתו של רופא (גם אם הוא רופא אנטרלטיבי) את שולחת אותו לרופא- אותו דבר- נטיות אובדניות זאת מחלה. ונכון, ולא כל אדם שאומר "בא לי למות" באמת מתכוון לזה, אבל יש כאלה שכן- ולכי תדעי לאיפה הוא יגיע עם המשפט חסר משמעות הזה.

בס"ד

לפעמים עזרה מקצועית זה לא הדבר הנכון.

אני מסכימה שצריך לספר למבוגר, זאת חובה, הורה, מורה, מנהל, יועץ, לא משנה מה חייבים לספר למבוגר.

עזרה מקצועית לא תמיד חיבים אותה.

מי כמוך יודעת שגם אני מדברת מניסיון כואב, כי אני אחת מהאנשים האלו (לשעבר, תירגעו), וקמתי מזה בלי עזרה מקצועית, קמתי מזה בזכות אנשים טובים וחברים מדהימים, בינהם גם את.

חייבים שמבוגר ידע ויעקוב אבל עזרה מקצועית לא מתאימה לכל אחד.

אגב, בקשר לסיבה לחיות-

גם לי עדיין יש התמודדות עם זה, עם החיפוש של למה לחיות.

ב"ה אני לא במצב של אני לא רוצה לחיות, את זה כבר עברתי, אבל עדיין מחפשת את הסיבה.

אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מצא את הסיבה שהוא חי, אולי הוא מצא למה לחיות אבל תכל'ס כולנו בחיפוש.

יש לי סיבה לחיות- חברים, משפחה, רצון להתחתן, להביא ילדים לעולם.

אבל אני עדיין לא מצאתי למה אני חיה ואיזו משמעות יש לחיים שלי עכשיו.

וזה ההבדל.

כי סיבה לחיות יש להרבה, אולי הם לא רואים אותה אבל לא קשה למצוא את זה.

משמעות לחיים שלי זה כבר יותר קשה ואני חושבת שרוב הנוער שפה עדיין לא מצא את זה...

והוא עדיין בחיפוש.

אני יודעת שהרבה יגידו המצוות וכו', אבל זאת סיבה שלא רואים, להגיע לאמונה שלזה אני חיה וזאת המשמעות של חיי זה קשה וצורך המון כי זה דבר שאני לא רואה את משמעותו.

אני לא רואה את ההשפעה על המעשים הטובים שלי.

ועוד נקודה קטנה בשביל כולם-

הרבה פעמים אנחנו עושים דברים טובים ועוזרים, אבל לא יודעים שעזרנו.

מניסיון, לפעמים אני מדברת עם אנשים ומנסה לעזור להם, לפעמים ללא הצלחה אבל בפעמים שהם כן עם הצלחה בבקשה, תגידו שעזרתי, כל אדם שעושה את זה תגידו לו שזה עזר.

כי וואלה, אני מרגישה הרבה פעמים שאני מבזבזת זמן, שאין שום משמעות למעשיי, כי אף אחד לא נותן לי לראות את המשמעות.

אני יכולה לשמוע הרבה ביקורת על דברים שאני עושה, אבל כמעט אף פעם לא שומעים את הדבריםפ הטובים, אפילו בתור מנהלת, ואני יודעת אני צריכה לדעת לספוג ביקורת קשה ואני סופגת ביקורת קשה, אבל תדעו שקשה לעזור, קשה לעשות דברים בלי לשמוע את הטוב במה שאת עושה.

אני מדברת על עצמי אבל אני בטוחה ויודעת שיש עוד כאלה.

פשוט תגידו, זה דוחף להמשיך.

צריך להסתכל על ההווה והעתיד לא על העבר אחרת החיים יהיו הרבה יותר קשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש לי חברה שרצתה וממש לא מרגישים את זה עליה.

דווקה יותר מענין לדבר איתה ביגלל שעבר עליה הרבה=)

בס"ד

לא לכל בן אדם מתאימה עזרה מקצועית- אבל בהחלט חשוב שמבוגר ידע על זה.

ונכון שכולנו מחפשים את "משמעות החיים", וכולנו עדיין נוער- אבל אני עדיין לא מדברת על משהו כל כך גדול "משמעות לחיים"- זה מושג מפוצץ, זאת עבודה של חיים שלמים, זה לא עבודה של כמה חודשיים, אני עדיין מדברת בקטן- אני מדברת על רצון, על רצון לקום בבוקר, לפקוח את החיים, את הרצון הזה... לא יודעת- לרצות לראות את האח הקטן, את האחיין, לקרוא ספר, להתפלל, לדבר עם אנשים, לעשות משהו משמעותי, להמשיך לחיות, הרצון הזה, של... "אני רוצה לחיות"- למצוא אותו. ואולי לכולכם פה זה ברור, אבל יש אנשים שזה ממש לא ברור אצלם, זה לא מובן מאליו.

בס"ד

אני לא רוצה לזעזע אף אחד- רק לתת קצת פופרציות למציאות-

בנטיות אובדניות יש רמות- מהקיצוני- אדם שבאמת יתאבד בסופו של דבר (לא עלינו), עד להכי מתון- מדי פעם (יכול להיות גם פעם בשנה) תהיה לו מחשבה כואבת ונוראה לקחת לעצמו את החיים- כן- גם זה נקרא נטייה אובדנית.

הרמות משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. רוב בני האדם לא יתאבדו בסוף, האחוזים (שאני לא זוכרת במדויק, לכן אני לא אזרוק סתם מספרים) שבאוכלוסיה שלנו יש אנשים עם נטיות אובדניות הם גדולים, מתוכם האחוזים, יחסית, קטנים למבצעים בפועל- אבל- לדעתי, המחשבות עצמן, הרבה יותר חמורות מביצוע "גזר הדין" עצמו (בואו נקרא לזה ככה)- כי אדם שמת- זהו, נגמרו לו החיים הוא לא יכול לתקן יותר- הנר שלו כבה- הוא לא יכול לשנות כלום בחיים שלו, ואילו בן אדם שחי- "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן"- הוא יכול להשתנות מקצה אחד, לקצהו השני- ובמקום לשקוע בחיים הוא שקוע בזה שהוא רוצה למות וכמה רע לו בחיים.

אני מכירה מישהי שמתמודדת עם נטיות אובדניות, את החלק הקשה, היא עברה- להתאבד- היא לא תתאבד. אבל המחשבות חוזרות שוב ושוב. היא מתמודדת- שזאת גם התחלה טובה- וכדי לטפל בעצמה היא כותבת- כותבת על עצמה. ואני רוצה להביא קטע מתוך הדברים שהיא כתבה, כדי להמחיש לכם, בקצת, מה עובר לאנשים כאלה בראש, גם אם לא בכאלה רמות גבוהות.

"פקחתי את העיניים לאט, יום שישי היום, ואני לבד בבית.

מועקה ממלאת את ליבי, מרה שחורה עוטפת אותי.

אני מתיישבת בזהירות על המיטה. מלטפת את יד שמאל שלי. עוברת עם האצבע על הורידים הכחולים, מדמיינת את הדם שעובר בהם.

אני נושמת עמוק, אוספת לתוכי את ריחו של יום שישי.

'יום שישי אחרון'

אני לוחשת בקול. דמעה נופלת על לחיי. אני מנגבת אותה במהירות.

'אין לך מה לבכות'

אני מזכירה לעצמי

אני קמה לאט מהמיטה, מניחה רגל ועוד אחת על הריצפה, יחפה, צועדת לאט לעבר השולחן.

יש עליו סכין יפנית, מעט חלודה, שנשארה שם מתאמול, אחרי שעשיתי צורות בפימו.

אני מרגישה שהיא מסתכלת עלי, הדם בוורידים מתחיל לבעור, כאילו מתחנן בפניי:

'דניאל, תני לי לצאת'

אני מרימה את הסכין, זורקת אותה לתוך מגירת כלי הכתיבה, וסוגרת אותה מהר.

יוצאת מהחדר וממהרת לסגור אחריי את הדלת.

לברוח. לברוח. לברוח.

אני נכנסת למטבח ומתיישבת על הכיסא, ושוב הוורידים מכיאבים לי ביד.

אני לוחצת עליהם.

סכין חדה מחייכת לעברי מהשולחן. אני קמה וזורקת אותה לתוך הכיור, ומשם מחייכים ללי שלושה סכינים נוספים.

אני מסתובבת והולכת משם.

לברוח. לברוח. לברוח.

אני נכנסת שוב לחדר שלי.

מהקלמר מציץ לי סרגל ברזל חד.

מקופסת הסריגה מביטה בי המסרגה.

על הרצפה אני רואה סיכה.

מהארון יש מסמר שיצא ממקומו.

בעיתון על הכיסא יש הידוק שבחוץ.

לברוח. לברוח. לברוח.

אני רצה, בורחת מהחדר שלי, רצה לאן שלוקחות אותי הרגליים.

אני נופלת על הריצפה.

מוצאת את עצמי במרפסת.

אני בוכה בהיסטריה, לא מצליחה לעצור את עצמי.

בזוית העין אני רואה אטב שבור.

'אני מתחילה להשתגע'

אני מתקרבת אל האטב, מרימה אותו בזהירות, מקרבת אותו אל הצוואר, העורק הראשי.

'ה' תעזור לי!!!'

המקרה הנ"ל אמיתי- קרה לפני כמעט 3 שנים, היום דניאל בת 17. עד לא מזמן רוב האנשים שמסביבה לא ידעו, היו לה תקופות יותר שמחות, ותקופות נוראיות- היום, כמעט רוב הסביבה שלה יודעת, ההורים, סבתא וסבא, יועצת, מחנכת, מנהל אולפנא, מנהלת אולפנא, והרבה מאוד חברות- יש אנשים שברחו, הם לא בקשרים איתה היום. יש אנשים שבקשר איתה, אבל הם לא מוכנים לדבר על זה.

אז נכון, זה מקרה כמעט קיצוני- אבל הייתם לוקחים על עצמכם אחריות כזאת גדולה?- המצב של דניאל הגיע עד כדי כך, שכל דבר שהיה טיפה חד, היא ראתה בו פונטציל להתאבדות, הייתה תקופה ארוכה שהיא לא סרגה- כי היא פשוט לא הייתה מסוגלת.

לכן, אני אבקש שוב- שמבוגרים ידעו מזה.

בס"ד

הסיפור שסיפרת מתאים גם לי...

לא כרגע אבל לתקופה שהייתי בזה הייתי ככה...

בורחת מכל דבר חד מפחד שאני אעשה את זה.

אף אחד לא יקח על עצמו אחריות כזאת... 

צריך לספר למבוגר.

רק בעניין עזרה מקצועית אמרתי שלא לכולם יתאים

מסכימה איתך בשאר...

גם לי עדיין קשה למצוא למה אני קמה בבוקר אבל ב"ה אני כבר מצאתי קצת וממשיכה למצוא..

אני חושבת שכל בן אדם שזה עבר לו בראש צריך לעשות את זה..

אגב, תבדילי, יש מחשבה אובדנית וישנטייה אובדנית..

נטייה אובדנית זה יותר חמור

מחשבה אובדנית זה הדבר שעובר לחצי מבני הנוער והוא לא רציני..

נטייה אובדנית מיחסים למישהו שבאמת רצה לעשות את זה וממש תיכנן והכל.

בקיצור שהוא ברמה גבוהה יותר.

אגב, את צריכה גם להדגיש שרוב האנשים האלה לא חולי נפש!!!

חלקם עברו טראומה, חלקם מרגישים ריקניים, חלקם מרירים כי החיים הרעו להם וחלקם מסיבות אחרות...

רובם לא חולי נפש!

ממש ממש לא חולי נפש..

ותפנימו את זה כי זה קצת מרגיז שאתה מספר דבר כזה ופתאום כולם חושבים "וואי היא חולת נפש"

אז לא.

לא אני, לא דניאל, לא אנשים אחרים שאני מכירה, אנחנו לא חולי נפש.

ואני בטוחה ויודעת על עוד כמה אנשים פה שהמחשבה חלפה בראשם כי היה להם קשה במשהו...

המחשבה על זה עוברת כמעט לכולם אז די לחשוב על אנשים שהם לא בריאים בגלל זה.

הוא ניסה להתאבד כמה פעמים והוא עדיין במחלקה פסיכיאטרית ואני עדיין מאריך אותו מאוד ומתפלל שהוא ייצא מזה
 

בס"ד

שכדי שאני אדגיש- אנשים עם מחשבות אובדניות ובעלי נטיות אובדניות- הם לא חולי נפש.

נכון, יש להם מחשבה פגומה- אבל זה לא הופך את כל הבן אדם- לחולה נפש. הם אנשים רגילים כמעט לכל דבר.

תתפלאו, אבל יש להם אף ופה ואוזניים, והורים, ואחים, ואחיות- זה לא הופך אותם ללא בסדר. הם בסדר גמור- רק שצריך לשם לב לדגשים מסוימים יותר משאר האנשים.

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות