הרב אהרון דב הלפרין
הכבוד הגדול שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, דאג להפגין השבוע כלפי רבה של רוסיה, הרב בערל לאזר, בעת ביקורו הרשמי של מר פרס ופמלייתו, אינו עניין של מה-בכך, בוודאי לא כאשר הדבר מתרחש ערב חג הגאולה י"ב תמוז.
הנשיא פוטין, השליט הפופולרי וה'כל-יכול' של רוסיה, אינו מחמיץ שום הזדמנות להפגין לעין כל את ידידותו והערכתו האישית לרב לאזאר, ואת עידודו ותמיכתו הבלתי-מסוייגת בכל הפעילות החב"דית הענפה של שלוחי הרבי. במעצמה כמו רוסיה של היום, כאשר כל מילה או רמז של הנשיא פוטין מתקבלים כפקודה ללא עוררין, נקל לשער איזו התעוררות גדולה של 'גאון יעקב' מחוללת בקרב המוני היהודים תמיכתו המופגנת והתקשורתית של הנשיא, ומה משמעותה לגבי פעילותם של מאות השלוחים ברוסיה ובכל מדינות חבר העמים לשעבר.
לאחר חג הגאולה הראשון, לפני שמונים וחמש שנים, עדיין לא הורגש הניצחון בגלוי. השלטון הקומוניסטי המשיך לרדוף עד חורמה כל פעילות דתית. המחתרת החסידית פעלה בסתר כדי לשמור על הגחלת שלא תכבה חלילה. הזרעים החב"דיים נשתלו עמוק במעמקי האדמה. גרעינים חסידיים שחיכו שבעים שנים לפרוץ החוצה ולהפריח את מדבר השממה, את אותה ארץ צייה ועייף, שהשלטון הסובייטי עשה הכול כדי להשאירה "בלי מים".
והנה הפלא ופלא: דווקא בח"י השנים מאז ג' תמוז, השנים של 'יתיר מבחיוהי', פרצה הגחלת והפכה ללהבה אדירה שהולכת וכובשת בסערה מליוני יהודים במדינות חבר העמים. "אין בעל הנס מכיר בניסו", אמרו חכמינו ז"ל, וגם אנו, בעיצומו של נס התחייה הרוחנית של יהודי רוסיה, עדיין איננו קולטים ומעכלים את מלוא משמעותו של המהפכה היהודית, הניסית, שלא היה לה אח ורע בדברי ימי ישראל, שמחוללים שלוחי הרבי במדינות חבר העמים.
ייסוד ה'צבא'
התופעה הזאת קשורה ישירות לחג הגאולה י"ב תמוז, שכן באותם ימים נוצר הצבא המופלא שעתיד לשמור על גחלת היהדות בשנות חושך ואימה. צבא של חסידים בעלי מסירות-נפש ששמרו במשך השנים על גחלתה של יהדות הדממה, גם כאשר סופות-איתנים איימו לכבותה ולאבדה רחמנא-ליצלן.
מבחינה רוחנית, היתה זו אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה היהודית, אם לא הקשה מכולן. עמים רבים ניסו במשך הדורות לגזור גזרות שמד על עמנו ולנתקו כליל מדתו ואמונתו, אך שום ניסיון לא דמה למה שאירע לפני כשמונים וחמש שנים, כאשר המעצמה הכי אדירה בעולם, החליטה לחסל בכוח כל זיק יהודי, ולצורך זה אף הקימה מחלקה גדולה שנקראה 'יבסקצייה' והופעלה על-ידי יהודים קומוניסטים שגמרו אומר לנתק באופן מוחלט את כל יהודי ברית-המועצות מהדת, מהאמונה ומאורח החיים היהודי. הצלחתם, למרבה האסון, היתה כמעט מוחלטת.
בברית-המועצות, באותם ימים, חי רוב מניינו ורוב בניינו של עם-ישראל, והקומניסטים בעזרת היבסצקים הצליחו לסגור את כל הישיבות, את כל תלמודי-התורה, את כל בתי-הכנסת, את כל בתי-הספר היהודיים. את כולם, בלי יוצא מהכלל. איש לא העז ולא היה מסוגל להתייצב מול משטר האימים הקומוניסטי.
בדרך הטבע וההיגיון היה ברור לכל כי בתוך דור אחד לא ייוותר מיהדות רוסיה שריד ופליט.
לא היה לכך שום סיכוי בדרך הטבע. מי שהצליח לברוח, ברח, ואילו הרוב הגדול שנשאר מאחורי מסך הברזל, היה חייב לשלוח את כל ילדיו לחינוך קומוניסטי.
ואז קם יהודי אחד ויחיד, בלי נשק ובלי שום כוח פיזי, ארגן מחתרת נרחבת, בסכנת-נפשות, כשבעקבותיו צועדים במסירות-נפש ממש אלפי חסידים שבחלקם הגדול שילמו על כך בחייהם.
יחיד ובודד, ניצב הרבי הקודם עם חסידיו נגד המעצמה האדירה בעולם שהכניעה ודיכאה מיליוני בני-אדם - ויכול לה.
בתי-ספר שנפתחים היום בגלוי ברוסיה, כהמשך ישיר למחתרת של עשרות שנים; 'חדרים' וישיבות, מקוואות ובתי-כנסת, בתי-מדרש המתמלאים בהמוני לומדים, מתפללים, חוזרים בתשובה; מחנות-קיץ והמוני ילדי ישראל הצובאים על שעריהם; כל ההתעוררות הגדולה והניסית הזו, לא מאליה באה. הכול מכוח אבן-היסוד של הימים ההם, מתוך אותה מחתרת שהצמיחה חסידים בעלי מסירות-נפש, והמשיכה לפעול במשך עשרות שנים, בהתרחבות והתפשטות, בהנהגתו של הרבי נשיא דורנו, עד לממדיה המופלאים, הענקיים, בימים אלו.
"לא אותי בלבד גאל הקב"ה אלא את כל מחבבי תורה ומצווה ואת כל אשר בשם ישראל יכונה".
מסירות-נפש
כבר נזדמן לנו לספר על התוועדות של הרבי הריי"צ, תקופה קצרה לפני מאסרו, בפורים-קטן תרפ"ז, כאשר המוני חסידים התאספו בביתו להתוועדות החג. היתה זו התוועדות שכולה מסירות-נפש, הן בעצם ההתכנסות במקום ההוא, בתקופה הנוראה ההיא, והן בדברים שהשמיע הרבי - תוך התעלמות ממרגלי היבסקצייה שנכחו במקום - ואשר הוגדרו בפי החסידים "דיבורים שלא שמעתן אוזן מעולם".
אחד החסידים המפורסמים שנכח שם, רבי אליהו-חיים אלטהויז הי"ד, העלה ביומן מיוחד את רישומי אותה התוועדות 'מאויימת' ובלתי-נשכחת. בתוך עמודים רבים, מרגשים ומצמררים, מובא גם הקטע הבא:
"...בתוך הדברים פנה אל אחד מאנ"ש מנעוויל וזלמן שמו, ויאמר לו:
- זלמן! כשיעשו מדורה מעצים מיובשים ויאמרו לך: בחר לך אחת מהשתיים, או שתמסור את ילדיך לידי בתי-הספר שלהם או השלך עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות? - עליך להשליך עצמך אל תוך האש ובלבד שלא למסור את ילדיך לידי בתי-הספר שלהם...".
לא היתה זו התבטאות 'מקרית' של הרבי באותה התוועדות. יותר נכון יהיה להגדירה כאחת מ'פקודות-היום' שחישלו ועיצבו באותם ימים דור שלם של חסידים, בתקופת הניסיון הרוחני הקשה ביותר שעבר העם היהודי בדורות האחרונים.
כל אחד מהחסידים ידע היטב כי בשלחו את בנו ללמוד ב'חדר', במחתרת, הוא מסתכן לא רק במשלוח לארץ גזירה, אלא גם בפסק דין מוות רח"ל; כל ברית-מילה, למשל, כרוכה היתה בסכנת-נפשות מידית, למוהל ולאבי הבן גם יחד; כל מה שהיה קשור למקוואות טהרה, שהוקמו ונפתחו במחתרת, הוביל בדרך-כלל היישר לסיביר ולמחנות-העבודה שם. לכל אחד גם היה אח או קרוב או שכן, שכבר נתפסו על 'עבירות' כאלו, והלכו לבלי שוב, בהותירם מאחוריהם אלמנות צעירות ויתומים רכים. אף-על-פי-כן - שום חסיד לא נרתע, איש מהם לא העלה בדעתו להרים ידיים ולהיזקק להיתר של 'פיקוח-נפש'.
הם יכלו, לו רק רצו, לנהוג כך במצפון שקט. היתה להם אפשרות להביט על כל הציבור האחר; על המוני היהודים החרדים ברוסיה שוויתרו על הכל; שסגרו את כל הישיבות והחדרים ותלמודי-התורה; שהרימו ידיים ונכנעו אל מול המגף הדורס של שלטונות הרשע הבולשביקיים.
אולם הם לא בחרו בדרך הקלה. במסירות-נפש יום-יומית, על קוצו של יו"ד, ובפעילות אפופת-הסכנות להרבצת תורה ויהדות בתקופת האימים הזאת - הצילו לא רק את עתידם הרוחני של בניהם וצאצאיהם. הם הקימו את עוגן ההצלה היחיד ליהדות רוסיה כולה.
כל פירור של תורה ויהדות ברחבי ברית-המועצות, מאז ועד היום, נזקף לזכותם, ולזכותם בלבד. אם למרות שבעים שנות משטר טרור שהשליט בכוח את הכפירה והאתאיזם בקרב כל נתיניו - עולה ופורחת בח"י השנים האחרונות להבה אדירה של תנועת תשובה המונית מעבר למסך-הברזל - צריך לזכור כי לא מאליו התחולל הנס המופלא הזה; יש מי שדאג, בהקרבה ובגבורה שאין עילאית ממנה, לזרוע בכל חור ובכל פינה ברחבי הארץ האדומה גרעינים של תורה ויהדות. גם בשעה שהפעילות הזאת לא הקנתה לעוסקים בה פרסומת ותהילה, כי-אם שלחה אותם ישר למחנות-הכפייה ואל מול מכונות הירייה.
לקבל פרופורציה
כדאי להיזכר מדי פעם באירועי הימים ההם, לא רק כדי ללמוד על העבר. לצורך זה איננו זקוקים ל'העלאת זיכרונות', שכן המוני החסידים יוצאי רוסיה, הם ובניהם וצאצאיהם, משמשים תזכורת חיה, יום-יומית, לכל המנסים לשכוח או להשכיח מי היו היחידים שיצאו מהמשטר הסטליניסטי שלמים בדתם, באמונתם ובחסידותם; ובזכות מי לא נשתכחה תורה ויהדות בברית-המועצות עד עצם היום הזה.
אנו זקוקים להעלאת הזיכרונות כדי להעמיד במקום הנכון את עולם המושגים האישי שלנו, של כל אחד מאתנו, במדינות החופש והרווחה. כאשר מטילים עלינו משימה, כשהרבי מצווה להתכונן ולהכין את העולם לביאת המשיח, אנו נדרשים להתגבר על מכשולים כאלה ואחרים. כאשר מזכירים לנו שהפעילות הזו מוכרחה להתנהל מתוך אחדות ללא פשרות, ואחדות החסידים היא שתצעיד אותם לגאולה, נדמה לפעמים שהמשימה כבדה מדי. כבדה עד כדי כך שכדי לבצע אותה בפועל ממש יש צורך ב... מסירות-נפש. ואנו מתייחסים לעיתים כאל 'הקרבה' ו'מסירות-נפש' לכל פעולה החורגת מעט מהנוחות האישית ומשגרת החיים הרגילה שלנו. ייתכן כי דווקא זיכרונות 'הימים ההם' יסייעו לנו לא-מעט להעניק פרופורצייה נכונה למושגים של 'הקרבה', 'קשיים', ו...'מסירות-נפש'.
נקודת-המבט של כל אחד מאתנו עשויה להשתנות מעט, כאשר נשוב ונתבונן כיצד חסידים תמימים ופשוטים סיכנו יום-יום את חייהם, לא רק לשמירת תורה ומצוות שלהם ושל בני-משפחותיהם; כיצד השליכו חייהם מנגד כדי לפתוח במחתרת ישיבות ו'חדרים', להקים מקוואות ולנהל תעמולה על ההכרח להשתמש בהם, למול ילדים יהודים, ולמשוך כל ילד שרק יכלו לחינוך יהודי - כשהכל נעשה תוך סכנת-נפשות בפועל ממש.
נתבונן בדברים הללו, ובעקבותיהם, כך יש לקוות, נתייחס כולנו במשקל הנכון למידת ה'הקרבה' וה'מסירות-נפש' הנדרשת מאתנו בפעילות ההכרחית להפצת תורה ויהדות במדינות החופש והרווחה, ובוויתורים שאנו נדרשים לעשות כדי להשיג אחדות מלאה ולקיים בשלמות את השליחות העיקרית המוטלת עלינו: להכין את העם כולו לקבלת פני משיח, תכף ומיד ממש.
