היי לכולם, אני חדשה פה, אשמח לקצת "קבלת פנים" חחח 
לנושא, סיימתי י"ב שנה שעברה, כלומר אני כבר לא שמיניסטית. שנה שעברה לא חיפשתי שירות לאומי כי לא חשבתי על זה כדבר חשוב וכמו שראיתי פה בפורום דווקא מעניין לעשות, מתוך נתינה וחסד ותו לא.
אחרי שלא קיבלו אותי במקום די טוב, בית ג'וברין למי שמכיר. וניסיתי גם במשרד הביטחון אבל טוב טוב טוב שלא נכסתי לשם בסוף. ואחרי זה הלכתי לכפר של נוער בסיכון ולא קיבלו אותי. ומשם לא חיפשתי יותר מידי עד שהגיע החופש..ואז התחלתי לדאוג, לקראת הסוף קיבלו אותי בעמותה בעיר שלי ויצאתי משם די מהר אחרי 3 חודשים. חודש הייתי בבית ובמהלך החודש חיפשתי תקן אחר והייתי ביותר מידי תקנים שכמה מהם לא קיבלו אותי..אבל תכלס, את רוצה לתרום ולעשות שירות וכל מה שאת מקבלת זה כאפה מרכזת אחת ואפילו שתיים. ועם הזמן ראיתי שאני כבר חודשיים בבית ונורא פחדתי שזה יימשך..והפחד השתלט עליי ונשארתי בבית עד עכשיו, כבר 8 חודשים.
אני לא באה בטענות לאף אחד אבל בתור מישהי שסבלה המון מהשירות הזה, אתן לא חושבות שיש פה בעיה שעם כל הרצון לתרום אתה רק סובל, אתה רק חווה פעם אחר פעם כאפה, אתה רוצה ללכת למקום מסויים לעשות בו שירות ואומרים לך אתה לא מתאים, מתאים לך משהו אחר..אני לא אמורה להיבנות בשירות? להתפתח מבחינה רגשית ומקצועית? לעשות שנת שירות מתוך הרגשה של עשייה? של רצון טוב? כל החשק לתרום ולעשות למען הקהילה, למען ה"מישהו" האחר נעלם, ירד, החשק ירד.
בשנה הזאת גם הייתי בסיירת ל"כללית" והתקבלתי לשם ברוך ה'. האחראים אמרו שאני מתאימה למנהל, אבל הרכזת חושבת אחרת, דווקא לסיעוד. למי להקשיב? לאחראים של הארגון שיש להם ידע בבחירת אנשים או לרכזת שאחרי 30 שניות הראשונות של הפגישה יודעת כבר מה מתאים לי?
אני סבלתי המון מהשנה הזאת והבנתי המון. בכיתה י"ב יותר התייחסתי ללימודים מאשר לשירות, כי אחרת לא זה ולא זה היה יוצא לי.
סורי על החפירה וההיסטוריה ששפכתי פה, פשוט עם כל השרשורים שיש לא יכולתי להימנע 
