בהמשך- לא חושבת שזה יעיל, ונכון

כי השניים צריכים ללמוד לשוחח אחד עם השני,

לומר את שעל ליבכם

לטוב ולמוטב..

אלא אם כן אתה לא עומד מול בנאדם אלא מול אובייקט.

(אגב, אצל החרדים אחרי הפגישה הראשונה המשודכים אומרים לשדכן אם הם רוצים להמשיך...)

אני לא מבין, אם לא נראה לך למה שלא תגיד לה בעצמך? זה נראה לי בסיסי לגמרי... 

נניח וזו רק פגישה ראשונה

אין בינהם עדיין בסיס לקשר

לא נבנה משהו מיוחד

הם עשו הכרות מאד שטחית.

אז מהו הגורם, לראיתך, שמחייב שהוא יאמר דווקא, מה הוא חושב על המשך הקשר?

אנחנו בנ"א. ויוצאים עם בנ"א. גם כשלא שייך, תאזרו קצת רגישות ותתנו את היחס הזה!

אלא אם כן אתם מעדיפים להשאיר את הרגישות בבית כשאתם יוצאים לדייטים ...

וכבר קרה שכעסנו נורא על השדכן ששידך.. 

אבל חשוב לזכור שלמרות (שאולי) מעשיו אינם רצויים, כוונתו רצויה!

ובמקרה הזה, הכוונה היא זו שקובעת... השדכן רק ניסה לעזור לך.. לא צריך "להתפוצץ" עליו..

ובכ"ז- לא נראה לי שהבנת אותי..

כשלא נוצר בינהם כלום, והמשותף היחידי שנוצר בינהם- בינתיים, הוא העובדה שנפגשו,

לפגישה אחת בלבד,

למה ישנו חיוב שהוא ישוחח איתה, או היא איתו והם ידברו על הכל בלי מתווכחים?

אני לא מבינה את הרעיון.

ולגבי השדכן: התכוונתי לומר שכשהשדכן מוסר את הרשמים מהפגישה לאחד מן הצדדים

ולא אחד מהצדדים בכוחות עצמו

זה לא נראה לי מעשה חסר רגישות.

(שוב- כשזה אחרי פגישה אחת)

אני יכולה להגיד- שזה באמת קצת חסר רגישות

אבל תלוי איך עושים את זה.

אחד שניפגשתי איתו שכנראה רצה להיות חרדי (לא ברור לי איך אם הוא בירר עלי דרכי...)

אמר לי שהוא יתן תשובה דרך השדכנית (שלא היתה קיימת... כי היו כמה) והוא מרח את זה

לכמה ימים... בסוף מסרתי לו דרך אנשים שירד מזה... (כי הוא לא הסכים להתקשר)

סתם גועל..

לי אישית אין כח למשחקים כאלה- לא רוצה- תגיד. כן רוצה- תגיד.

זה אמנם לא הכי נעים, לשני הצדדים, אבל זה מהיר ומיידי.

וברור שאם זה נעשה איך שתיארת,

זה לא מתאים..

אבל מה שתיארת זה מקרה שלא מחייב

קודם כל עיוני בלי לחץ, אתה נשמע די לחוץ.אח"כ תקשיב מי אמר שאנחנו יוצאים עם מכונות. ומה הקשר לרגישות, בדיוק בגלל הרגישות לפי דעתי אפשר לחסוך את העוגמת נפש הזאת, כי לאדם הנשלל( שקיבל תשובה שלילית) בשבילו זה לא נעים לשמוע בפנים את הלא ,לכן מצד הרגישות לפי דעתי עדיף דרך צד שלישי. דרך צלחה!

הרבה פעמים אנשים מעדיפים שיהיו כנים ופתוחים איתם, גם כשזה לא נעים-

מאשר שיעבירו את המסר דרך גורם שלישי.

בגרות ואחריות. זה השם.

אנחנו צריכים להבין שאם מישהו החליט להפסיק איתנו את הקשר, כנראה שגם לנו זה לא טוב.

זה לא רק שאנחנו לא מתאימים לו, גם הוא לא מתאים לנו.

יחד עם זאת, אין ספק שזה כואב וקצת מוריד את הבטחון העצמי.

וזה כך גם כשאתם לא הייתם בטוחים בקשר ו/או רציתם להפסיק.

עצם זה שמישהו פוסל אתכם- זה צובט.

כן, יש בזה משהו קצת פוגע..

ועובר.. בע"ה.

ומוסיפה שזה שהצד השני פוסל זה מאכזב גם אם זה נאמר דרך מישהו אחר.

אני לא חושבת שזה מקל על האכזבה והכאב...

והדרך להתמודד עם לא נעים היא-

להתמודד ולהיות גבר.

לא לברוח.

החלטת החלטה? תעמוד בה גם מול אחרים.

וזה ברור שזה קשה לצד השולל.

אם לא, אז הוא סתם חסר רגש.

בקשר צריכים להיות שניים, בלי מתווכים.

אז נכון שכדי להפגש, לברר ולשמוע צריך גורמים חיצוניים,

אבל כשמתחיל קשר, הם צריכים להיות בינם לבין עצמם פתוחים כבר יחסית מההחלה,

לדבר ללא מגשרים,

ואם יש צורך, להתייעץ עם מישהו מבחוץ

אבל שמישהו אחר יהיה המתווך תוך כדי קשר?!

אז מדוע ההתעקשות שהם ישוחחו בינהם על הכל?

החלטתם להתחיל קשר, קחו אחריות על מה שיכול לקרות.

לא מתאים? תהיו גבר, ותודיעו כמו אנשים לאנשים.

מתאים? תגידו בלי למרוח. ישר בתום הפגישה (ניתן ללמוד מ***.. ).

זו דעתי.

תביא טענה!

אנחנו בנויים אחרת מהחרדים ולכן כל החיים שלנו מתנהלים אחרת - החל מדייטים, ממשיך בחינוך ילדים ועובר זוגיות בכלל.

או חשיבה בכלל, המוח עובד אחרת.

הדייטים שלנו הם אחרת - ולכן גם החיתוכים נעשים אחרת.

אני אומר הפוך. למה שיש דבר טוב אצל החרדים צריך ישר לשלול?

ולנו הם ממש לא מתאימים.

אצל החרדים גם ההורים מבררים על הצד השני המון המון- ולפעמים אפילו בלי ידיעת המשודך.

זה מתאים למישהו דתי לאומי? לעניות דעתי- ממש לא. יש אצלנו פער בין הדורות, החיים מתנהלים אחרת לגמרי.

לכל אחד כיוון משלו ורצונות שלפעמים שונים מאד מההורים.

אז זה רלוונטי לגביהם- כי הם חברה יותר סגורה.

זה מעולה וטוב- אבל להם! ולא לנו...

לקחת על עצמך קשר, תיקח על עצמך גם לסיים אותו אם לא מתאים.

זו קצת בריחה מאחריות, לדעתי.

תלמד להיות רגיש ואז תוכל לסיים קשר בצורה יפה וכמה שפחות כואבת.

(נכתב בלשון זכר ומכוון לשני המינים. )

בהנחה שהדברים ישתרשרו, וכך יהיה מקובל.

האם בכל-זאת זה ייראה בעיניך כחוסר אחריות?

אולי אנחנו מכנים את זה חוסר אחריות כי הורגלנו ששדכן לא מתערב

אבל אם היינו מורגלים אחרת- האם זו עדיין חוסר אחריות?

אם התשובה היא לא, אז לדעתי חוסר אחריות אינו טיעון מתאים לכאן..

מכיוון שהוא תלוי נורמה, במקרה הזה.

אני חושבת שע"פ הנורמות שלנו, הציבור הדת"ל, זה יחשב כחוסר אחריות..

לא שפטתי ציבורים אחרים. אצלם לא הייתי אומרת שזה חוסר אחריות, בדיוק בגלל מה שאמרת, שזה עניין של מה מקובל..

ועדיין לא הבנתי.

מה הקשר בין זה שהזוג לא הכיר את בני המין השני עד לפגישה,

לבין זה שהם לא אמורים לסגור את העסק ביניהם?

ונראה לי שדווקא בגלל שיש פה מטרה מסויימת,

אין טעם להפגע או להרגיש שלא בנח לסגור את הקשר לאחר פגישה או שתיים.

אני באמת מעוניינת לשמוע ולהבין עמדות שונות. בכבוד! *מכבד*

להגיד לבחורה שבפגישות הראשונות דרך השדכן ולשאול אם היא מסכימה.?

כי כמו שמישהי כתבה בשרשור על דייטים ראשונים- זה לקח כמה ימים כי השדכנית בדיוק

הייתה עסוקה ושכחה מזה. וכנ"ל קרה גם אצלי...

אם התפקיד הזה יפול על השדכן- זה בדיוק יוביל לסחבת של כמה ימים ויותר.. לא חבל על כל המתח?

עדיף לסגור עניין וזהו. אפילו לשלוח הודעה עדיף (למרות שאני ממש לא בעד... אבל אם זה 2 האופציות עדיך הודעה)

ואין שום בעיה לשאול..

לכל היותר היא תביע דעה אחרת - יהיה נושא מענין לשיחה.. 

אז למה הסיטואציה מאד לא נעימה בצורה שאתה מתאר..

כן , זה לא נעים באותה מידה גם כשהשדכן אומר.

חוץ מזה- בדיוק זה מה שיעל אומרת, נראה לי, אם זה רק בגל הלא נעים הזה- אתה צריך לקחת על אחריות על מעשיך-ולאמר זאת.

אם היית אומר תירוץ אחר אולי הייתי משתכנעת בקלות יותר....

זה פשוט להתחמק

בס"ד ובהשתדלותי

לכאורה, זה נשמע טוב לצד שרוצה לחתוך - שהשדכן יעשה זאת.... אבל אני באופן אישי לא הייתי עושה זאת, משום שזה לא רק פדיחה בשבילי - אלא גם פדיחה לשדכן. אילו הייתי משדכת מישהי למישהו, הייתי מרגישה נורא להגיד לה שהבחור דיבר איתי והוא לא רוצה אותה. כלומר, זה נראה לי לא נעים ולא יפה "להפיל תיק" כזה על השדכן.

בניית קשר נעשית מההתחלה.

ואני לא רואה מקום לבושה בלחתוך, לא אז לא, כן אז כן.

ברגע שהמהלך נעשה ע"י השדכנית היד קלה על ההדק ויותר חותכים מוקדם ולא נותנים הזדמנות לקשר להתפתח קצת. הכי קל לומר לא לשדכנית. השאלה אם אנחנו מחפשים קל או מחפשים נכון.

תמיד אמרתי לבת דודה שלי חרדית כשהיא התלבטה מה לעשות- "אם את מסוגלת לומר לו שאת לא מעוניינת להמשיך את הקשר אז תגידי גם ככה לשדכנית. אם את לא מסוגלת זה לא סתם ותצאי לעוד דייט ותראי מה יהיה".

אני לא אוהבת שיש דלת צדדית לאמת, היא צריכה להיות הדלת הראשית.

לדעתי, מי שחושב על זה, הגישה היסודית שלו מוטעת.

הקשר לא מתחיל לאחר ששניכם ראיתם שהשני מתאים 

אלא הרבה לפני, עוד בשלב ההצעה.

לדעתך, אתה יכול לתת את המשוב דרך השדכן משום שאתה לא רואה בה חלק מהקשר.

אומנם זה הרבה יותר נוח ונעים לך (ואולי לה)

אבל זה מפספס את העניין של הקשר והבניה יחדיו משום שלא הרגשת שהקשר הזה קשר אותך למישהי

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.