אדם בודד הלך לאורך שדרה אינסופית, ארוכה וקודרת, אפוף מחשבות על ה"אני" שלו. לפתע הבחין בדמות לבושת שחורים, מלוכלכת ובעלת מבט זדוני המתקרבת אליו. הוא נסוג אחור, מבוהל.

"עצור", קראה אליו הדמות בקול קר.

כוח משיכה מגנטי הצמיד אותו למקומו, והוא פסק מלכת. הוא ניסה לזהות את הדמות, אך החשכה הפריעה לו להבחין במדויק בתווי פניה.

"מי אתה", שאל את הדמות ברעד.

"אני הוא אתה."

"אתה לא אני!"

"טוב, אז אולי אני זה לא בדיוק אתה, אבל אני חלק ממך."

"איזה חלק?"

"החלק הרע."

"למה אתה מתכוון?"

"אני הוא הצד האפל שאתה פוחד לחשוף, פוחד שיגלו שהוא קיים בך. כל היצרים שאתה מדחיק פנימה מהזולת, ובסופו של דבר - מעצמך."

"מה אתה רוצה ממני?"

"שתכיר בקיומי."

"לשם מה?"

"כדי שתתחיל להתמודד עם האמת."

"להתמודד עם מה?"

"איתי, ובעצם עם עצמך."

"אני לא מבין על מה אתה מדבר..."

"בטח שאתה לא מבין, זאת בדיוק הבעיה שלך. כי מאז שנולדת חונכת להיות טוב כזה, יפה נפש ורך לבב. הגננת הייתה משוגעת עליך, המורות הודו עליך כל יום מחדש. הן ידעו שכל מה שהן יבקשו ממך הן יקבלו.

אתה ויתרת - כי ציפו ממך לוותר, התנדבת - כי ציפו ממך להתנדב. גדלת בלי לדעת איך זה לומר 'לא', כמבקשים ממך משהו. היית הילד הכי טוב בכיתה, הכי טוב בשכונה, הכי טוב בבית... אבל אתה יודע למה? כי היית פחדן. פחדת לאכזב את האחרים, פחדת לאבד את אהבתם, פחדת שינטשו אותך.

היית טוב כי לא היה לך האומץ להיות רע.

האמת היא שפשוט נולדת רכרוכי. היית טוב כי לא היה לך האומץ להיות רע.

כולם אמרו שאתה 'ילד נשמה', עד שהם גרמו לך להאמין בזה, היית כל-כך בטוח במידות הטובות שלך עד שמעולם לא טרחת לעבוד עליהן. היה ברור לך שאתה מושלם.

אבל אני הייתי בתוכך כל הזמן. אמנם קברת אותי - אך מעולם לא הרגת אותי. היית מלאך מפלסטיק. לדפוסי ההתנהגות שלך נתת שמות יפים כל-כך..."

"איזה שמות??"

"שמות מתיפייפים כאלו... לחוסר הביטחון שלך קראת ענווה, לפחד שלך מפני החברה קראת ביישנות, לסיוע שהענקת לאנשים בהם היית תלוי ופחדת לאבד קראת חסד, להתרפסות שלך קראת וותרנות, להתחנפויות שלך קראת פרגון, לתאוות שלך, לי, קראת חולשות. 'חולשה' - איזו מילה חזקה, אה? מילה שמפלילה ומוציאה אותך זכאי בו-זמנית. אבל אתה לא צריך להתנצל. זה אנושי."

"ולמה שאאמין לך? תן לי סיבה טובה אחת!"

הדמות התקרבה אליו, "בגלל זה" אמרה והצביעה על פניה. פנס הרחוב נדלק לפתע.

הוא הביט בה וקפא. פניה היו פניו שלו, רק מעוותים ומכוערים יותר, כיעור שהוא האחראי היחיד לו.

הדמות הסתובבה כשהיא מותירה אחריה עוד קרבן הלם של האמת.

אדם המשיך ללכת לאורך השדרה האינסופית של עצמו, שהתמלאה אט אט בקרני אור קלושות בינות לעצים הכהים. הוא היה מתוסכל, מיואש ומהורהר, ולא מבין מה טעם מצאה לה השמש לזרוח פתאום.

כשהביט שנית גילה כי לא הייתה זו השמש, היו אלו קרניים שבקעו מדמות נוספת שקרבה אליו. גם בה לא יכול היה להביט, האור סנוור אותו.

"מי אתה?" שאל בלחש, בחשש מסוים, היו לו כבר די הפתעות להיום.

"אני חלק ממך..." ענתה הדמות, "החלק הטוב שבתוכך".

"יש לי בכלל חלק כזה?" תהה.

"וודאי, בכולנו יש, עובדה שאני כאן."

"באת לנחם אותי?"

"לא, רק להודיע לך על קיומי."

"טוב, אם כך - ראיתי. אתה יכול לחזור למקום ממנו באת."

"רגע, רגע... למה אני מרגיש שאתה לא מאמין בי?"

"בטח שאני לא מאמין בך. אתה לא מבין - אין דבר כזה אצלי טוב באמת, זה הכול אינטרסים: אני אגואיסט, אני קנאי, אני בסך הכול מחפש למצוא חן בעיני בני אדם..."

"אני לא מאמין - הוא ביקר גם אותך? אוי, כשאני אתפוס אותו..."

"אותו? אתה מכיר אותו?"

"אם אני מכיר אותו? בטח שאני מכיר אותו, שנינו גרים באותו החדר, תמיד אני צריך להיות זה שמתקן את כל הנזקים שהוא גורם."

"באיזה חדר?"

"חדר ליבך".

"ואתם מסתדרים שם?"

"מסתדרים? קשה לומר, אבל אין ברירה אחרת."

"אז זהו, חבר שלך באמת ביקר אצלי היום."

"ושכנע גם אותך שאתה הבן אדם הכי אנוכי בעולם... תגיד לי, ואתה חושב שאחרים לא כאלה?"

"לא ברמה שלי."

הוא חייך חיוך אירוני והעיניים הטובות שלו שלחו מבט מבין.

זו טעות קלאסית של המנסים להתחיל לגלות את עצמם לראשונה.

"טעות קלאסית של המנסים להתחיל לגלות את עצמם לראשונה. והעצה שלי - עליך להתרומם מעל התחושות הללו. בטח שיש בך טוב, טוב אדיר ועוצמתי אפילו הרבה יותר ממה שאתה חושב. יש בך טוב אינסופי שאתה מעניק ללא הפסקה למשפחה שלך, לחברים שלך ולכל שאר הסובבים אותך."

"ומה עם המידות השליליות שבי? הן לא באמת קיימות? הן אשליה?"

"לא, לא... הן לא אשליה."

"לצערי."

"ממש לא לצערך, תאר לעצמך שהן לא היו..."

"אז הייתי יכול להיות טוב באמת", אמר האדם בנימה חלומית מהורהרת.

"אתה בטוח?"

"אתה לא?"

"לא אני לא. מה עשית כדי להיות טוב? על מה התגברת? למה שנעריך אותך על משהו שבא לך באופן טבעי, ככה בלי מאמץ? תבין, אם לא היינו אגואיסטים לא היינו מקבלים שכר על חסד, אם לא היינו קנאים לא היה טעם לצוות אותנו ב'לא תחמוד', אם לא היו לנו מידות רעות לא היה לנו על מה להתגבר כדי להיעשות טובים יותר. אנחנו כל הזמן נלחמים כדי לעשות את המעשים הנכונים, ואז מזלזלים בהם ומייחסים להם כל מיני מניעים נבזיים. האדם הוא לא מפלצת פרוידיאנית, וגם אם מתערבים במעשים שלו שיקולים זרים, אסור לו לשכוח, שבסופו של דבר הוא נתן מעצמו, עזר, פרגן... שירשה לעצמו לקבל את הקרדיט."

"עכשיו אני מבולבל באמת."

"אין טעם, אם תחשוב טוב על מה שאמרתי. טוב, אני הולך עכשיו... מדי פעם, כשתהיה בספק אם אני קיים אקפוץ לבקר."

"רגע, תן לי לראות אותך קודם."

הוא התקרב אליו ועמעם מעט מאורו. הפנים היו שוב, פניו שלו, אך מעולם לא ידע שהם יכולים להיות יפים כל כך, ומאירים כל כך.

הוא התעורר ומצא עצמו בתוך שדרה עירונית עם אור שמש סטנדרטי וילדים עם ילקוטים שהולכים לבית הספר. במוחו היה זיכרון עמום על שני ברנשים שניסו לטעון שהם עצמו. הוא, ידע, נמצא אי שם בין שניהם, אבל לפחות עכשיו הוא יודע את הכיוון.