אוקיי, 11 שנה אני לומדת ומעולם לא הכנתי את עצמי לרגע הזה- שאני, הקטנה, הנמוכה והפיצית אהיה שמניסטית.
תמיד הסתכלתי על שמניסטים בכזאת הערצה, בסגדיה, ביראה- כי הם גדולים ומבינים משהו מהחיים שלהם.
מצד אחד הם נוער, כמוני, מצד שני, הם ענקיים, הם עברו קצת משהו בחיים שלהם- הם קצת מבינים בזה יותר ממני.
והנה אני, הגעתי לגיל הזה, שכל כך חיכיתי לו, השנה האחרונה של 12 שנות לימוד מפרכות וקשות...ואני פשוט לא מוכנה לזה.
אמא'לה. אני שמניסטית?! איך זה יכול להיות?! איך אני יכולה להיות שמניסטית?! אני קטנה! רק אתמול הייתי בכיתה ז'!!!! רק אתמול הייתי עוד עם מוצץ... ופתאום זה כבר לא משחק- אלא באמת החיים שלי. עכשיו אני אחראית על עצמי, נכון שאני עדיין בחזקת ההורים שלי- אבל אני עכשיו קובעת על החיים שלי, וזה מפחיד אותי. האחריות העצומה הזאת- מרתיעה אותי.
אני ממש לא מתגעגעת לכל השנים שעברו- אני שמחה שעברתי אותם- אבל פתאום להיות כ"כ גדולה, שבעצם אני לא?
אני אפילו לא מתחילה לחשוב על שנת שירות- זה רחוק מדי בשבילי- זה עוד יותר מפחיד ומרתיע אותי.
אני לא מפחדת שאבזבז את הזמן, שהשמינית תהיה שנה מבוזבזבת בשבילי וחסרת טעם- מפחיד אותי להיות פתאום גדולה- שבעצם אני לא.
אני כל כך ילדת בית, איך אני אסתדר פתאום בעצמי? לבד? איך אני אצא ככה לחיים האמיתיים? נכון שזה עדיין בכפית קטנה- אבל אפילו זה מפחיד אותי- השנה הזאת...
)