יש מישהיא שעד השנה לא הכרתי אותה יותר מ"שלום" ברחוב, אבל ראיתי אותה הרבה (היא לא בגיל שלי)
המישי הזאת היא לא בדיוק רזה,והיא לא יפה ולא מכוערת..רגילה..
ותמיד נורא לא סבלתי אותה, וחשבתי שהיא הבנאדם הכי מכוער בעולם, וגם ריחמתי עליה והייתי אומרת לחברות שלי שיש לה משו בפרצוף שגורם לי לשנוא אותה..
לא יודעת למה היא היתה נראת לי מעצבנת ואפילו לא הכרתי אותה.
ואז..
אחת החברות שלי נהייתה חברה מאוד טובה שלה, והתחיל לספר לי המון דברים מאוד טובים שהיא עושה, וש"היא בנאדם מדהים, ושבאמת לא פוגשים אנשים כאלה כל יום" וגם אני התחלתי טיפה להכיר אותה, ופתאום-
היא כבר לא נראת לי מכוערת ומעצבנת! כי משהו מהאישיות שלה מקרין החוצה!
והיא באמת אחד האנשים. ובנאדם מדהים!!
נורא התביישתי במה שחשבתי עליה בהתחלה,אבל..
זה קורה לנו כל הזמן, שככה אנחנו שופטים אנשים רק בגלל שהם לא נראים בדיוק איך שאנחנו רוצים,ולא תמיד יוצא לנו להכיר אותם באמת, אז זה מאוד חבל!
ואני באמת משתדלת לא לשפוט אף אחד לפי מראה חיצוני, וזה מאוד קשה..
בעיקר יוצא לי לשפוט ככה בנים, שאני באמת לא מכירה אותם, והם לא נראים משו ופתאום- גם האישיות שלהם נראת לי מגעילה, והפוך- כשכן מכירים והאישיות טובה, אז פתאום הם כבר נראים טוב..
ומכירים את זה שבכיתה ג' תמיד הילד עם המשקפיים הוא הילד הכי חננה בכיתה.. למה? בגלל המשקפיים.. ויש כאלה שבגלל משקפיים בכיתה ג עד היום אנשים מסתכלים עליהם אותו הדבר ולא איך שהם באמת..
מה אתם חושבים?
מראה חיצוני זה כן חשוב או לא?
כאילו תמיד זה "שקר החן והבל היופי" שזה משפט חכם וחשוב מאוד, אבל למה לי לא להשקיע בעצמי אם רוב האנשים שופטים אותי רק לפי איך שאני נראת?
)
) או כי לא ככה היא דמינה את בעלה או כי הצבע שיער שלו לא מוצא חן בעיניה, מה תגידי לה?
) אבל זה רק כדי להבהיר שחיצוניות יש לה חלק נכבד אצלינו וזה לא רע, ובין חברים אני הייתי ממליצהלהתעלם מזה לרגע וללכת סביב אותה אחת ולראות מה טוב בה עד שזה ישפיע עלייך.
