בתפילה הבוקר, היו שני ילדים/נערים,
שמהרגע שהם הגיעו לתפילה, הם היו עסוקים בשיחה חשובה אך ורק אם
הקב"ה...ממש לא, אחד עם השני.
כן, הם דיברו אחד עם השני.
בפסוקי דזמרא - הם דיברו
בברכות קריאת שמע - הם דיברו.
(סימנתי לאחד מהם תוך כדי, שיתפלל ולא ידבר, אך הוא לא התייחס)
בשמונה עשרה - הם דיברו.
לא יכלתי לסבול את זה עוד, במיוחד שהם ישבו קרוב אלי, אז אחרי שמונה עשרה הלכתי היישר אליהם.
ופניתי אליהם בשאלה מביכה:
"באתם לכאן לדבר או להתפלל?"
ברגע ששאלתי אותם, כל הדיבורים שלהם פסקו. חשבתי שאולי הם יתחילו לדבר אם ריבונו של עולם - אך טעיתי.
אחרי כמה רגעים האחד שלף מכיסו, את קודש הקודשים, שאם היו לוקחים זאת ממנו כנראה שהוא היה מתאבל על זה
הלא הוא המכשיר האגואיסטי והרדוד - אי-פון, וכך גם השני.
לאחר קדושה של חזרת הש"ץ, השניים הבינו שכנראה היום, הם לא רוצים לבזבז שיחה על הקב"ה. החליטו "לפרוק עול" והסירו מעצמם אתהתפילין ויצאו כלעומת שבאו.
האמת שלא ראיתי אותם מתפללים, אז זה לא כאב לי שהם יצאו החוצה, בלי לומר מילה (מהרגע שהערתי להם כמובן).
קצת כואב לי, שחוץ מלהניח תיפלין, הם לא עשו כל כך בבית כנסת.
אך אני לא רציתי שהם ילכו בגלל ההערה שלי. וגם לא אמרתי להם ללכת.
רציתי בסה"ך שהם יבינו את הרמז שכאן זה מקדש מעט.
מניסיוני הרב בחיי, אני כמעט לא מעיר לאנשים בתפילות. אך כאן זה היה מוגזם.
לי כמעט ואף פעם לא מעירים, לאור העובדה שאני לא מדבר כשאסור לדבר: ז"א מברוך שאמר עד אחרי שמונה עשרה, ובערבית מתחילת התפילה עד אחרי שמונה עשרה. אך גם בפעמים הבודדות שהעירו לי, אני לא יצאתי מבית הכנסת, ואכן קיבלתי את ההערה בהבנה מוחלטת. ולא אחת אחרי התפילה, הלכתי אל האיש שהעיר לי, ואמרתי לו סליחה ותודה.
כי אחרי הכל, הוא לא עשה את זה מתוך שנאה, אלא מתוך הבנה ואהבה, וגם אני קיבלתי את דבריו.
השאלה שלי, גם לבנים וגם לבנות, מה אתם הייתם עושים, כאשר יושבים זוג נערים, ומתחילת התפילה מפטפטים, גם אתם הייתם הולכים אליהם ומשתיקים אותם?
באמת...
