לקוח מהעלון של 'צהר' פרשת פנחס פינת 'צהר לנפש' מאת מיקי פישמן:
תסריט א':
-"הוא הביט בשעון. ידעתי! הרגשתי את זה מהרגע הראשון, אני משעממת אותו! אני חייבת לחשוב על נושא אחר, בטח משעממם לו איתי. אני מרדימה כזאת, מהטיפוסים המעייפים. אני מה זה גרועה... אני לחוצה... הלך לי גם התאבון. למה בכלל שירצה אחת כמוני? הוא מוצלח כזה, שווה, אמרו לי שיש לו המון הצעות..."
-"היא לא נוגעת באוכל. ידעתי! אמרו לי שהגבר צריך להוביל... סתם התיישבנו במקום המעפן הזה. היא בטח ציפתה שאקח אותה למקום שווה. למה תמיד אני עושה שטויות!"
-"הוא אמר שזה מקסים בעיניו שבסוף נגשתי לטבח ואמרתי לו שהיה מאוד טעים. הוא סתם אומר, רוצה שאני ארגיש טוב עם עצמי. מה כבר אמתי? שהיה טעים, ביג-דיל! בטח הוא לא מעוניין אז הוא רצה לתת לי קצת הרגשה טובה..."
-"כמה כוחות גייסתי להעיז ולומר לה מחמאה. זה לא תמיד קל לי... מקסים בעיני מה שהיא עשתה-לחפש את הטבח ולהגיד לו תודה. אבל היא רק חייכה קצת ועשתה מחוות ביטול עם היד. אני מרגיש שאני לא בקטע שלה. נראה לי שגם בגיל שמונים אני לא אתחתן..."
תסריט ב':
-"הוא הביט בשעון. יכול להיות שהוא מתעייף? משתעמם? אולי בכלל הלך לישון מאוחר? באמת, מאיפה לי לדעת, מקווה שלא מתעייף ממני... רגע, אולי הוא פשוט רוצה לדעת מה השעה..."
"וואו! הביאו את הספגטי, אוף! שמו לי בצד רוטב עגבניות. אני לא ממש אוהבת..."
-"היא בקושי נוגעת באוכל. אולי לא נעים לה לאכול ספגטי מולי? ואולי זה לא טעים לה? פשוט אשאל אותה..."
-"מזל שהוא שאל אותי והחליפו לי את הרוטב. איזה מתוק מצידו. ואחרי שאמרתי תודה לטבח ושהיה מאוד טעים הוא אמר שזה מקסים. זה ממש נחמד מצידו להיות כזה רגיש אלי וגם לדעת להחמיא..."
-"כמה כוחות גייסתי להעיז לומר לה מחמאה. זה לא תמיד כזה קל לי... ממש מקסים בעיני מה שהיא עשתה, לחפש את הטבח ולהגיד לו תודה. וכשאמרתי לה היא חייכה קצת ועשתה מחוות ביטול עם היד. איזו ביישנות מתוקה...נראה לי שאני מתחיל לרצות אותה לפחות לעוד שמונים שנה..."
אז מה עושה את ההבדל בין שני התסריטים?
בשני המקרים מה שקרה בפועל היה זהה-מבט בשעון,בחורה שלא אוכלת, תודה לטבח והמחמאה שאחריה. השינוי נובע מהפרשנות שאני נותן לאירוע.
שוו בנפשכם אילו רגשות ותחושות מלוות את הזוג על פי הפרשנות שנתנו בתסריט הראשון-לחץ, אכזבה, שעמום, ביקורתיות, התכנסות, חוסר בטחון ועוד.לעומת זאת בתסריט השני כשהפרשנות לאירועים השתנתה, השתנו גם הרגשות והתחושות: יותר פרגון, אמון נינוחות ושמחה.
לצערנו, פעמים רבות יש נטייה לאדם לתת פרשנות לאירועים בשחור לבן, פרשנות מכלילה, מוקצנת או שלילית שפועלת לרעתו. פרשנויות אלו נקראות "עיוותי חשיבה", והן משפיעות על דרך ההתמודדות שלנו ופועלות כנבואה המגשימה את עצמה.
בתסריט הראשון הופיעו עיוותי חשיבה רבים: אם מישהו מביט בשעון אז אני משעממת אותו- יש בכך מתן פרשנות שלילית לאירוע ניטרלי. "מה כבר אמרתי, הוא סתם רוצה לתת לי הרגשה טובה"-מזעור החיובי. "גם בגיל שמונים לא אתחתן"-ניבוי העתיד. "למה אני תמיד עושה שטויות?"-הכללה.
כשאנו בוחרים לפרש אחרת ולא להשתמש בעיוותי החשיבה, אין הכוונה ליפות את המציאות או לפרש פרשנות שהלב והראש שלנו לא מקבלים. הכוונה היא לא להכליל, לא להקצין, לא לחשוב שלילי ולהציע לעצמנו פרשנות נוספת חילופית שאנו מוכנים לקבלה או לפחות לבדוק את נכונותה.
הקשבה פנימית לפרשנויות שלי לאירועים תוך תרגול של מחשבות חילופיות יכולה לחולל תמורה ניכרת באיך יראו הדייטים שלי ולמקום אליהם הם יובילו.
והלוואי ונזכה להימנע מעיוותי חשיבה כבר מהדייט הבא!
מיקי פישמן הוא מטפל בהבעה ויצירה, חבר בצוות הייעוץ של ישפה.
(יש לידע את אנשי השרשור על ישפה כנ"ל..)