לכבוד אבא שלי,
אבא שלי, היקר, הטוב והאהוב...
אני כותבת לך את המכתב הזה בדמעות, דמעות של געגועים ואהבה אין סופית. דמעות של חרטה והתבגרות.
תכל'ס למה אני מתגעגעת? הרי אתה עדיין כאן, לידי, איתי, תמיד.....
פשוט, זה לא אתה, זאת אני. (משפט של פרידות אבל כאן של פגישה מחודשת, של חזרה.) אני מרוחקת ממך, כבר לא קרובה כמו פעם...
נטשתי אותך, מצאתי לעצמי עיסוקים אחרים לכאורה יותר מעניינים..
אני זאת שהתרחקתי, של חשבתי, שלא אהבתי, שלא התגעגעתי, שהייתי כ"כ מפגרת...
אבל עכשיו אני חוזרת.
ידעתי מההתחלה שהתרבות שהלכתי אחריה הוא שקר אחד גדול! אז למה למען השם עשיתי זאת?! על זה נאמר חטאתי, עויתי, פשעתי.
מרגישה כ"כ טמאה, זה פשוט לא אני! הנפש מושחטת והעניים ראו דברים בזויים. הלב לא במקום וגם האזניים היו קשובות לשקר.
לשקר הגדול והנורא, ההפך הגמור מין האמת.
אנא ממך אבא, סלח לי! עזור לי לחזור לקרבך!
אל הלב שלך והאהבה שאתה מרעיף עלי, החום שאני מרגישה שאני איתך.
אני באורות אבא, יודע למה?
כי חזרתי אליך, אל האמת, אל הדרך.
והכי חשוב - אל עצמי...
הבת שלך
ויישר כח,באמת.!








