הוא מחליט לקום, עוזב את הכל והולך.
מוותר על כל מה שהיה לו, על כל מה שעדיין, אך בכל זאת הולך.
חזק רצונו, בכל מאודו הוא רוצה, והולך.
אך התחילה דרכו וכבר נתקל באריה.
גדול האריה, מאיים לטורפו, אך הוא נלחם.
ולא מעצמו נלחם, אלא מכוח רצונו, מהרצון להגיע, לחיות ולהגיע.
שבור ורצוץ, כולו פצעים, אך קם והולך.
חשב כי עבר מספיק, כי רצונו עז והוכח סופית.
אך לא כך.
עוד הוא ממשיך בדרכו והינה נהר לקראתו.
רועש הנהר, סוחף כל מה שנקרה בדרכו.
אבל לא, הוא לא עוצר וחוזר לאחור, אלא מחליט להמשיך הלאה.
הרצון בתוכו בוער, כמעט ששורפו, ובגלל הרצון מחפש הוא מעקה.
מחפש הרבה, ולא מוצא דבר.
היתייאש? לא. לא הוא.
אם לעצמו היה הולך הרי שמזמן היה חוזר, אלא שלמען עמו הוא ממשיך, הרצון הזה, שברא בו אביו.
מחפש ומחפש, כבר כמעט שויתר, אך דוקר בו הרצון והוא ממשיך.
הינה מבצבץ ראשו של קרש, קרש קטן וכמעט בלתי נראה.
רץ הוא אל הקרש, שמא בכל זאת יועיל,
ומאחורי הקרש- קרשים הרבה.
עובר את הנהר, תוך מכות וסכנות, וממשיך והולך.
לפניו מדבר.
מרגיש כה בודד במרחב הריק, יבש פיו וכל גופו.
אך ממשיך ללכת, למען אביו שמבעיר את רצונו.
עוד רבים המכשולים, כואבים ומייאשים.
לא נוכל לספרם כי אין עט שלא יישרף בשעת תיאורם.
אך כגודל הקשיים כך גודל רצונו, אולי אף יותר, והוא ממשיך והולך.
לא ידוע כיצד הצליח לשרוד, אך הגיע אל המקום אליו חשק אלפי שנים.
המקום אליו ציווהו לצעוד.
בשעה שהגיע לא היה מאושר ממנו.
הרגיש איך אביו מחבקו בחום, איך ניצח במלחמת חייו.
שנים שכמוהו ניסו להגיע, אך בחלקו נפל הזהב.
וכעת הוא עומד, עוד רגע ייכנס, לכאן פילל, בגלל מקום זה סבל כל כך והמשיך והלך.
ניסים כה רבים, הצלות מדהימות, הרגיש איך אביו בעיניו הדומעות מחזיקו בכל מצב, העיקר שיגיע.
ועכשיו הוא כאן.
אך השער נעול.
ליבו כבר לא עמד בו, אבי למה עזבתני?!
דופק בכוח על השערים הנעולים, דם רב ניתז מידיו, אך הוא דופק בעוז, לא יכול להפסיק.
אבא! אתה הובלת אותי בכל הדרך הזאת!
נטעת בי תקווה ורצון כדי לצעוד!
מתיישב בכבדות ובחוסר עונים, נשען בגבו על השערים הנעולים.
אין עוד לאן ללכת, אין לו כוחות לחזור.
רק בוכה ומחכה שאביו יפתח, ולכאביו ייתן מזור.
אבי האהוב,
רק שאלה קטנה תן עוד לשאול-
עד מתי?
